כאן, באותו מקום הסתכלתי בחלון על אותה נקודה, בדיוק לפני מספר
חודשים, והיה לי טוב.
כל כך טוב.
הרגשת סיפוק שלא תתואר אף פעם בחיי. אולי רק עוד פעם או פעמיים
נדמה לי.
וכאן, באותו מקום בדיוק, עכשיו, אני מרגישה כל כך רע, כל כך
מתוסכלת.
כבר לישון אני לא מסוגלת.
דמעה זולגת לי על הלחי, ואחריה באות עוד עשרות.
"אבל התגברתי עליו", אמרתי לעצמי בכעס והיה בי רצון עז לבעוט
במשהו. "התגברתי והמשכתי הלאה, והבטחתי לעצמי... הבטחתי לעצמי
שאני לא אבכה עוד בגללו, אז למה זה ממשיך לכאוב ולהציק? ולמה
העיניים שלי דומעות כרגע? למה באתי לכאן מהתחלה?"
ניסיתי לא להרעיש, כדי שאחרים לא יתעוררו וירחמו עליי.
או שהרחמים שלי לעצמי מספיקים?

"מה את ערה?" אומרת לי פתאום נועם שהגיחה מהחדר שלו, היא ישנה
שם עם חפר. אני לא הייתי מסוגלת לחזור לשם, לאותו מקום שהיה לי
כל כך טוב ובו זמנית כל כך רע.
היא הלכה לשתות במטבח כוס מים.
שמעתי אותה ואת חפר, כמה הם צחקו ודיברו. כל כך קינאתי בהם,
שהם מצליחים להשתעשע ולעומת זאת אני אפילו לא מצליחה לישון.
"אני... אני לא מצליחה להירדם", עניתי וניסיתי לתרץ.
"תשני בצד ההפוך של הספה, את פשוט לא מצליחה להירדם בגלל
האור".
אמרה בתמימות וסגרה את הפרגוד שחסם את קרני האור שחדרו לחדר.
אבל זה לא באמת, מה שהחזיק אותי ערה. אני חושבת שגם היא יודעת
את זה.
אחרי שהדלת נסגרה עוד דמעה זלגה ושוב - אחריה באו עשרות.
אני אוהבת את התחושה הזו, את תחושת הדמעה שמתגלשת על הלחי,
ננספגת ומתייבשת.
מתייבשת כמוני. אני יבשה, אחרי כל הסיפור הזה שגרם לי כמויות
של סבל, נשארתי עזובה ויבשה, כמו שהשפל התחיל בים ואני החול
הרטוב שאט אט נעזב והים חוזר פנימה, לאיפה שהוא שייך.
ואני, לא הייתי שייכת אל הים, לא הייתי שייכת אליו.
תמיד ידעתי שלא היינו מתאימים, זה מה שהיה מיוחד.
אני יבשה, ואתה לא.
כולך חזק, ואתה משוויץ בזה.
ואני לעומת זאת, פתטית מעוררת רחמים שעומדת בפינה, יבשה,
מקופלת, ולא מצליחה להירדם.
במחשבותיי אני רוצה ללכת.
אני רוצה ללכת לנועם וחפר שיהיו איתי ואז אני לא אחשוב על זה,
או שינחמו אותי, אך רגליי מצוות עליי שלא.
והן כושלות, כמו כל דבר אחר שבי. הכל כושל.
כמו כל מערכת יחסים שהייתה לי,
כמו כל דבר שהתחלתי ולא סיימתי,
הכל כושל.
ואני, שוב מזילה דמעה, ואחריה עשרות.