"שלום!" הוא אמר. וכבדרך אגב, הרגלי החיים, הסתובבתי אחרונית
לראות אל מי הוא קורא, אבל לא היה שם אף אחד.
"כן, כן, אתה!" המשיך. אני לא מזהה אותו. גם לא רגיל שפונים
אלי בלי סיבה. "בטח שאתה לא מזהה אותי! אני גם יודע שאתה לא
רגיל שפונים אליך בלי סיבה!" הוסיף. ישבתי המום על הסלע, מסתכל
על העמק שלמרגלותי. מרגיע. הוא סיפר שהוא עוקב אחרי כבר כמה
שנים, בעצם מאז שנולדתי. הוא דיקלם את סיפור חיי, ואני הרצתי
זכרונות בראש.
האחים שלי, בית הספר, משחקי הכדורגל ברחוב הצדדי. הפעם הראשונה
על שפת האגם בבוקר יום שבת חורפי. מרד הנעורים הגדול, הפעם
הראשונה שדפקתי ג'אנט על המדרכה. החברות והחברויות שהיו ואינן.
הוורד הראשון שנתתי, נעוץ בחיוך גדול. תקופת השפל. ההתבודדות
הגדולה.
כמעט ונסחפתי אל פרצי הנוסטלגיה האלה. "מי אתה?" שאלתי אותו,
בוהה בבגדיו הלבנים. "אני אתה!" הוא ענה. "באתי לאסוף אותך אלי
בחזרה, היה כיף, לא?"
הנהנתי בראשי. הוא סימן לי להתקרב אליו, ונעמד בקצה הצוק. הוא
התקרב אלי קצת וחיבק אותי חיבוק של אח גדול, חיבוק עוטף ומגן
שנותן לך להשתחרר מהמועקות שלך.
כבר לא הרגשתי את היד שלו דוחפת אותי למטה, או את עצמי מתנגש
בתחתית. הנשמה התפנתה עוד קודם.
באמת היה נחמד, אבל אין כמו לעקוב אחרי רך נולד, ולחכות
לפגישתכם. כמוהו. כמו שאני עכשיו.

Sweet dreams are made of this
Who am I to disagree?
I travel the world
And the seven seas
Everybody's looking for something.
Some of them want to use you
Some of them want to get used by you
Some of them want to abuse you
Some of them want to be abused.

Eurythmics