לתוך תחתית מעמקי שנתי חודרות אנחות. מודעותי מתחילה לעלות
מקרקעית שינה עמוקה, שומעת לא שומעת אנחות...

צפה מודעותי מבעד לפני עירותי. שומעת אנחות שמגיעות מבעד לחלון
פנימה לתוך חלל החדר החשוך, בבית ההארחה שאני נמצא בו בגלזגו.
מבנה כנסייתי לשעבר.
שומע אנחות אישה, מעירות אותי לגמרי.

על מסך זכרוני מופיע שכעת הלילה הראשון בטיולי בסקוטלנד, אחרי
שתי טיסות מתישות מ"בן-גוריון", שיצאתי אליו מביתי ביפו עוד
לפני עלות השחר. עיניי מתחילות לזהות את פרטי החדר בתוך החושך;
פשוט, צנוע ותקרתו גבוהה במיוחד. שחף שעף לא הרחק כנראה, החל
צורח צריחותיו שתאמו כהד לאנחות האישה, בוקעות דממת הלילה.

צריחות השחף עפו והתגברו להן עם גניחותיה של האישה, שבאות
כנראה מהחדר שמתחתיי. נשמע כאילו השחף נהנה לחקותה, להתגרות
בגניחותיה אישה... שחפים נוספים החלו צורחים במרחב בעקבותיו,
צריחות תואמות לחברם, שנהיו חדות וקצובות יותר עם אנחותיה,
גניחותיה. שורטות את תוף אוזניי.

דמיינתי אותם במעופים אוירובטיים צרחניים במרחבי גלזגו
הליליים, מעל ובין הבתים הישנים עתיקים מפויחים שחור, מוארים
בנורות רחוב צהובות-כתומות, מטופטפים אריגי טיפות זעירות
ראשונות של סתיו.

אני מציץ בשעוני מבעד לחשכת החדר שהסתגלתי  אליה בהדרגה, מחוגי
הזרחן מראים 3 אחרי חצות.

אנחותיה גניחותיה של האשה הלכו והתחזקו ונעשו תכופות יותר.
כאילו מחקות את צריחות השחפים שמתחזקות, מתחדדות ומתרבות.
מעופפות במחול שבטי מסתורי, שחג ומתפשט מעגלים מעגלים במרחבי
גלזגו, מחול סוער פראי - כריקוד שבט ציידים-פראיים קדום סביב
המדורה, סובב וסובב בקצב תיפוף תופים מלחמתי מכושף, שמתגבר
ומתגבר עוד עוד עד איבוד חושים והכרה... כשבשר הצייד שצדו נצלה
חרוך בלהבות האש, מציתות חשכת המרחבים.

התיישבתי במיטה. החושך שעוטף את החדר התרכך מעט . הוריקן של
שחפים צורחים סביבי, ער לבדי בחדר הארחה בגלזגו ב-3 אחרי חצות
- בעין ההוריקן, 'צופה' במחזה הזוי לשוך הסערה...

בבוקר, בדרכי לצאת לטייל את יומי הראשון בעיר, עברתי דרך
ה"ריספשיין". החלפתי ברכות עם הגב' הסקוטית שהיתה אותה עת
במשמרת, ואז היא אמרה לי במבטאה הכבד שהתקשתי להבין:
הגב' בחדר שמתחתיך לא חשה בטוב הלילה, היה לה התקף קשה של
אפנדציט והיא סבלה מכאבים איומים... בעל בית ההארחה לקח אותה
ברכבו לבית-החולים קצת אחרי 3 בלילה... הכניסו אותה מיד לחדר
הניתוחים. הניתוח "טנק גוד" עבר בהצלחה.
המנתח אמר שאם היתה מאחרת בעוד שעה לא היו מצליחים להצילה.

שמחתי וברכתי בלבי "תודה לאל", ויצאתי בחיוך לגלזגו שקיבלה את
פניי בחיוך שמשי נפלא מבעד ענני בוקר כחלחלים שכיסו שמיה .