לפעמים בחיים, כשהכל מתחיל להתפרק, ונראה שהכל נופל ומחליק
מבין האצבעות, אז בדיוק הכל נופל למקום הנכון. וכמו שהכל
התפרק, הכל מסתדר בצורה טובה יותר. זה לא משפט שאימא שלי היתה
אומרת, זה משפט שאני אומרת, מקורי שלי.
אומרים שצרות של אדם נראות קטנות כשהוא מסתכל עליהן במרחק של
זמן. בעצם כל דבר נראה קטן כשמסתכלים עליו ממרחק, פיזית. זה
כמו כשמסתכלים ממטוס למטה כל האנשים נראים כמו נמלים.
אני בטוחה שאם אדם היה שם את עצמו במקום גבוה בשמיים, איפה,
שאנשים טוענים, יושב הזקן הגדול שגורם לדברים לקרות, לא שאני
מאמינה בו, ממש לא, אבל זה, איך שאומרים besides the point.
נניח, לשם הטענה, שיש זקן כזה. אם אדם היה יכול לשים את עצמו
במקום הזקן ולהסתכל על הצרות שלו ממרחק, אז הוא לא היה מבין מה
גרם לו להשתגע.
- "אז אימא שלי קראה לי כישלון (לא שאימא שלי אי פעם קראה לי
ככה, נהפוכו, אבל בכל מקרה...) והיא אמרה שאני לא אגיע לשום
דבר בחיים שלי. זו סיבה להתחיל לקחת פרוזאק? אני משתגע מדבר
כזה, כשבאפריקה יש נמלים אוכלות אדם, שגוועות ברעב בגלל
שלילדים אין בשר על העצמות?"
הגזמות כמובן, אבל הנקודה מועברת בצורה ברורה. אם כל בן-עשרה
היה יכול להציב את עצמו במקום הנשגב הזה בשמיים (לא שאני
מאמינה, אבל שוב...) אז הוא היה מגלה...
הוא היה מגלה...
לעזאזל, הוא היה מגלה שהחיים שלו מחורבנים בדיוק כמו שהוא חושב
שהם, ובאמת, מה הטעם? כמו שהמלט אומר - מה נעלה יותר, לסבול
בשקט, או לסיים הכל עכשיו? (בתרגום חופשי, כמובן).
"הצרות שלי הן הצרות הכי" זה משפט שמאפיין כל בן-עשרה טיפוסי,
וזה המשפט הכי נכון שיכול להיות.
ושום דבר לא ישנה את זה, אף פעם.

פלאשבק לגיל 17, עמוק מתוך מגירת הניירות שלא זרקתי, אבל גם
לא ממש יצא לי לעיין בהם. עד יום בהיר אחד...