לאט לאט פתחתי את עיניי, אור חזק סינוור אותי וריח לא מוכר עלה
ובא.
אני עדיין זוכרת את המחבל מנסה לעלות לאוטובוס, את הנהג מנסה
לעצור אותו ללא הצלחה, את הפיצוץ ואחריו האנשים הפצועים והמתים
מסביב, את הדם, את הכאבים, את הפחד להסתכל על עצמי לראות שאני
נראית כמו האחרים. את הפחד שמפה אני לא אצא בחיים, ואני גם
זוכרת שבין כל הפחדים והמחשבות שעברו לי בראש רציתי לעזור
לפצועים האחרים.
"עברת קורס עזרה ראשונה במד"א בשביל לעזור לפצועים במצבים
כאלה, ועכשיו את יכולה לעזור אז קדימה, תזזי את עצמך", אמרתי
לעצמי שוב ושוב בראש, תוך כדי שאני גוררת את עצמי בקושי לפצוע
הקרוב ביותר. מסכן, זה היה נער, הסתכלתי עליו ונמלאתי רחמים
ורצון לעזור. ממבט מהיר על פצעיו הבנתי שהוא איבד כל כך הרבה
דם, עזרתי לא כמה שיכולתי ובמה שהיה ואז פתאום הרגשתי סחרחורת
חזקה. ניסיתי להתגבר עליה ולהמשיך לפצוע הבא, אבל לא הצלחתי
וכנראה שבסוף איבדתי את ההכרה, כי הדבר הבא שאני זוכרת זה
שהתעוררתי בבית חולים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.