אל מיכה יונתן יחזקאל ז"ל, רקיע 4, שלוחת כוכבים 7, מחלקת
ענני "צדיקים",


ראיתי אותך אתמול,
התגנבת אליי בין קרני האור המסנוורות, והתמקמת ישר בתוך עיניי
העצובות. הסתכלת סביב, לראות מה נותר מהבית שפעם היה שלך. מצאת
את שי ושיחקת איתו בכדור, רצת עם אלון בדשא והעפת אותו גבוה אל
מעבר לראשך, החזקת את יד אשתך, וחיבקת בחוזקה את הורייך
ואחייך. בסופו של דבר הלכת לחדרך, הוצאת משם כמה חולצות ולבשת
אותן.
הן עדיין עליי.
לא נותרת בעיניי זמן רב. נפלת יחסית מהר דרך הדמעות.
מבטי לא מש מהחיוך הכובש שהתפרש בתמונתך הקפואה על ברכיי.
כמה שהוא חסר לי... החיוך הזה שלך.
כמה שאני מתגעגעת אלייך.
אם היית יודע כמה חסרות לי ההתפרצויות שלך לחדר שלי, והרעש
שהיית עושה לי ביום שבת בבוקר.
אני מתגעגעת ליד שלך על הכתף שלי, שאף פעם לא אכזבה בעידודיה.
אני מתגעגעת לסרטים המצוירים, מלחמת הכוכבים, השיחות על בנים
("בתקופה שלי, בנים היו מתחילים אחרת עם בנות..." "כן כן
מיכה... בסדר, מה שתגיד".)
לאהבה האינסופית שהענקת לי, למרות שאני הייתי "הבת של אישתך".

תמיד הייתי כמו הבת שלך. אף פעם לא התייחסת אליי אחרת.
כשהיית נכנס הביתה, אני הייתי הראשונה שהיית שואל עליה.
האם גם שם למעלה אתה שואל עליי?
אלוהים בוודאי מדווח לך כמה כואב לכולנו.
לפחות אתה שלו עכשיו, מיכה שלי.
לפחות לא כואב יותר.
אני יודעת שטוב לך.
אני מרגישה את זה... בפנים, עמוק אי שם, בחלל הזה שהותרת.
ואני יודעת שאתה משקיף עלינו מלמעלה, מוודא שכולנו נהיה חזקים.

אתה גיבור בעיניי.
מבין כל הקרבות שאי פעם נלחמת בהם, זו הייתה המלחמה הקשה
ביותר, האחת שמכריעה בין החיים לבין למוות.
משקיפים מהצד היו אומרים שהפסדת במלחמה. שכולנו הפסדנו. כאילו
אלוהים טמן לך מוקש מלכתחילה, ובכך לא הותיר לנו קמצוץ של
תקווה.
אני לא מאמינה בזה.
עד הרגע האחרון הושטת לנו יד כששכבת כמעט מחוסר הכרה במיטה
בבית החולים, ופתחת את עיניך הבוהקות, נועץ בנו מבטים חודרים,
בלתי נשכחים. מבטים אחרונים של אדם טהור.
אתה לא פגעת באדם בחייך. היית כל כך אהוב על ידי כולם.
אתה יודע, בהלוויה שלך היו כמעט 2000 אנשים. אני מקווה שהצלחת
לראות את זה שם מלמעלה. טורים ושורות של מאות אנשים שבאים לתת
לך כבוד אחרון. היית ואתה עדין כה מעורך על ידי כולם.
אתה הצלת אותי, מיכה. אותי ואת אימי.
שיקמת לנו את המשפחה מחדש, ובנית איתנו אחת חדשה. תמיד היית
המלאך השומר שלנו. בתקווה שתמשיך לשמור שם מעבר לעננים.
וכשהנחנו את אלון על בטנך בבית החולים, לקראת ימיך האחרונים,
הרמת את ראשך ונישקת את בנך האהוב בן השנתיים.
הרמת את ראשך הנגוע במחלה בגבורה אצילית.
עד הרגע האחרון, למרות שהיית מחוסר הכרה, נלחמת.
נלחמת כאביר שלא נכנע.
עד הרגע האחרון המוח שלך פעל,
ולא נתת,
לא הסכמת למחלה להשתלט,
לא הסכמת לוותר

בעיניי, מיכה,
ניצחת.











אוהבת אותך לנצח, ומתגעגעת כל כך.