אפשר לקרוא אותה במבט.
מבט שלה כמובן. אני חושב שהיא מזינה את עצמה מהיופי החיצוני או
מהאישור החברתי, מהיחס החם של הבית. אפשר לומר שהיא גדלה עם
כפית של כסף בפה ואני החרא בטעם דיאט מסטיק שעל הכפית.
היא בולעת אותי בכל פעם מחדש. אני לא מצליח להסביר את זה.
אני יותר חכם בהגדרות שלי, יותר מודע, יותר מוסרי, יותר יפה
(מבפנים כמובן), אז איך זה שאני מפסיד?
כשהיא מתחילה לדבר, אני לא בטוח שאני מבין את השפה. עטלפית
אולי?
כולם מבינים אותה חוץ ממני???
זה ידוע שאני הכבשה השחורה, זה לא קשה לראות, אבל לפעמים נדמה
לי שהיא החתול השחור. אתם יודעים, זה שיורקים שלוש פעמים כשהוא
עובר לידך... ובכל זאת?
יש בה משהו אצילי. ללא ספק. אבל מי הכתיר אותה? הייתכן הדבר
שאלוהים העביר לידיה את כתרו מבלי שאף אחד ישים לב? לא, אין
סיכוי, הפינגווינים היו עולים על זה. אז איך זה קרה?
ניסיתי כבר כמה פעמים לחפור בהיסטוריה אבל לא מצאתי כלום. אולי
מישהו ראה את הדפים על טיפוח האגו?
ואני עוצר לרגע לחשוב מה היה קורה אילו אני הייתי הנפש התאמה
שלה, או היא שלי? טוב, אז אני מניח שלא הייתי יושב וכותב
"מילים גסים" ב-31 דקות אחרי חצות.
איך אנשים לא רואים דרכה? הרי היא כל כך שקופה, ריקנית,
מרוששת.
ועדיין, היא הטווס עם הנוצות היפות ושאר בעלי החיים הם המשרתים
שלה. אבל רק אלה שנראים טוב ושאפשר למצוץ להם את הדם ללא
התנגדות. איזה גן חיות מושלם!
הכל משרת מטרה סמויה. אני בטוח. אולי היא מנסה להשתלט על
העולם? לא, יותר מדיpinky and the brain. אבל לפחות אחד מהם
באמת ובתמים ניסה להשתמש במוח שלו...
החכמים הנעלים טוענים שאנחנו לא משתמשים ב-100% מהפוטנציאל של
השכל שלנו. אני חושב שיש לה שכל, היא פשוט משתמשת בחלקים הפחות
חשובים. ואני לא מדבר על החלקים שקולטים מתמטיקה או אנגלית או
תושב"ע, כי בזה היא דווקא די טובה. ראיית חשבונות, אם שמעתי
נכון. אני מדבר על החלקים שלא חושבים רק על עצמם, שלא חיים
בתוך בועת ברזל ורודה, שלא מתעללים באוהבים אותם.
באמת השתדלתי. פעם חשבתי שעוד יש סיכוי, שניתן להחיותה
ולהחזירה מהתרדמת. אבל כנראה שטעיתי.
אני רשמית מכריז שהגעתי לסף הייאוש.
החכמים הנעלים טוענים שבשביל להגיע לטוב אתה חייב לחוות את
הייאוש. אני חושב שבמקרה הזה הסטטיסטיקה התקלקלה.
אני יודע שהיא לא חריגה, שיש מיליונים כמוה, אבל אף פעם לא
ראיתי את זה כל כך מקרוב, כל כך בוטה, כל כך סטירה לפנים.
בהתחלה שיחקתי את המשחק שלה: להחזיר, לבעוט, לצעוק יותר חזק
ויותר חזק ויותר חזק, לבכות. אבל זה לא עזר.
אחר כך עברתי למשחק אחר: משחק השתיקה עד שהשני מדבר. ואז
להחזיר, לבעוט, לצעוק יותר חזק ויותר חזק ויותר חזק ולבכות,
אבל גם זה לא עבד.
אחר כך הפסקתי עם המשחקים. התוצאה הייתה ידועה - היא תמיד
מנצחת.
החזק שורד, החלש נאכל על ידי אוכלי גוויות. אז פשוט שתקתי,
ויתרתי, התחמקתי, ברחתי, אבל איכשהו הערפדה עדיין ניצחה.
ורציתי לבעוט, לצעוק יותר חזק ויותר חזק... הבנתם את
הפרוצדורה. אבל מה שיצא זה רק הבכי שבסוף, וכמובן שגם זה לא
עבד.
הייתה גם תקופה של ניסיון לדבר אל אותם התאים הרדומים הלא
מנוצלים מתוך 100% הפוטנציאל... לא.
כבר התחלתי לחשוב שזה מגיע לי, שהייתי ילד רע, שזה היה חקוק
בספר הגורלות הגדול, אבל אז נזכרתי שאני בכלל לא מאמין בספר
הזה. שיט, הלכה התיאוריה.
וכמובן יש את יום הצביעות הבינלאומי - יום ההולדת. בעידן
הפרו-פלאפוני, זה היה מסתכם בברכה פלצנית מעשה יד ואיזשהו
צעצוע חסר שימוש או כל משמעות מעשה 20-50 ש"ח מאת ידה הנדיבה
של אמא.
ואז הוחלט לחסוך זמן ו"הכי חשוב" - כסף, אז עברנו להודעות SMS,
יוזמת הערפדה כמובן. זה דווקא פחות מפריע לי.
כשאני חושב על זה, היו תקופות שדי השתעשעתי בצורה קצת מעוותת
מכל העניין, היו לי נקמות קטנות משלי: הייתי קורא לה ביומן
(מה? אני בטוח שגם היא קראה בשלי!), לא מספר לה שמישהו התקשר
(אופס... שכחתי), יורק לה בתוך הנעל (טוב, לא באמת עשיתי את
זה, אבל דמיינתי את עצמי עושה את זה כל כך הרבה פעמים) וכו'
וכו'...
אבל מאז גדלתי והחכמתי וניסיתי להקשיב לקולה המהדהד של סבתא,
שתנוח על משכבה בשלום, שתמיד הייתה אומרת שהנקמה הטובה ביותר
היא להתעלם. אז התעלמתי. למעשה, אני מתעלם עד היום. אני כבר
מפחד לנסות משהו חדש; אתם יודעים, היום יש תרופות לכל מיני
דברים. אבל איך אני מרפא מישהי שלא מסכימה להתבגר? שחושבת שעל
שלושה דברים עומד העולם - עליה, על האיפור ועל הדיאטה? שמאמינה
במשהו אבל קשה לעקוב כי זה משתנה עם האופנה? שמבלה את רוב שעות
היממה בלצעוק על החבר שהעז ללכת לחרבן בלי להודיע לה? שקונה
זוג נעליים כל שבועיים שמתאימים למכנס החדש שהולך עם החולצה
שהיא קנתה אתמול? שחסכה שקל על שקל מגיל אפס והגיעה עד הלום
ומשלמת את עיקר הוצאותיה אבל גרה בבית, שיהיה לאמא במה
להתגאות? שמבטאת כל דבר שאי פעם יכולתי להתנגד לו ועל בסיסו
נהייתי מי שאני???
אני חושב שימצאו תרופה לסרטן יותר מהר מזה, אני מקווה לפחות...