הבטתי אליה, אל תוך עיניה. אותם אגמים חומים בזעיר אנפין, אשר
דמותי משתקפת בם, הבטתי וראיתי... דממה.
כל המילים כבר נאמרו, וכל אשר ארצה עוד לומר לה עובר דרך ידי
המונחת על כתפה ברכות, חשה את העור הרך המתנחשל תחת אצבעותי -
אותה רכות מפתה ומזמינה, אשר מסיחה מעט את דעתי ממבטה ושולחת
גל מחשבות שובבות ממחשכי ראשי אל מעגלי דמיוני המוצף.
מוצף בדמותה. זהו רגע נדיר, בו אין דמיוני נודד אל קצווי ארץ,
מחפש מפלט מהמציאות היומיומית המעיקה, מקיומי המגביל - אלא
נמצא פה איתי, מאיים לסחוף אותי אל מעבר לתהום של רצון, צורך -
תשוקה - אליה.
כמיהה. זו המילה שאני מחפש. אני כמה אליה, אל מגע ידה החרישי
כמים; אל חיוכה המסתורי והסתור, מבוייש ונחבא ממני, מפציע לרגע
וחומק מעין רואים; כמה אל קימורי גופה הנרגעים למגעי, כאשר היא
מתרפקת עלי, מתענגים שנינו על תחושת הנוחם של הגוף העייף
לרעהו. אך יותר מכל משתוקק אני אל הפרי האסור, המתוק, של שפתיה
- ולו רק לטעום, לרפרף כפרפר, ללחוש כרוח... כה רוצה אני לחוש
בטעמה, להריח את מגעה, לטעום את ריחה ולהינשא בידי גלי האושר
קצרי המועד הללו - הכל אצורים בנשיקתה.
והיא כה סמוכה אלי, מטווחי אצבע, שכן היא ממש בקצותיהן, נשימתה
חמה על פני, מבטה נעוץ בשלי - שלא זז, לא מפחד. היא משפילה
אותו לרגע, כאילו לא בטוחה בעצמה - ובאותו הרגע הקור חודר
לעצמותיי, כאילו לקח מאן דהוא את חיותי מתוכי, משאיר אותי פרוץ
לכל רוח. אך הוא חוזר, החום, יחד עם מבטה, ואני כמעט יכול לחוש
את שפתיה על שלי, עת שאני פורץ קדימה, מילימטר נוראי אחד
ואחריו רעהו, מתקדם לעברה, נוטה.
עיני מרוכזות לרגע בשפתיה, קוראות את המרקם, המבנה, משננות כל
תו עדין ונפלא בחבל ארץ זה שאותו מבקשות שפתי שלי לתור - כל
קפל, כל עיקול. ואני מתקדם.
ואז
מבטי עולה אל עיניה, במבטה נכונות, רצון, השלמה - וכל שנאתי
התהומית שאי פעם חשתי כלפי עצמי ושכמותי עולה בי ומתפרצת, מכלה
כל חלקה טובה של תשוקה בריאה וממלאת בזעם צדקני, צובעת את
מערות עיני בצבע המציאות הקשה: כיצד מעז אני לנצל את חולשתה?!
אני - שאמור להיות מגינה ואלופה, גם אם רק במשרה חלקית, לא
אמור לחתור לעבר מטרתי על חשבונה, גם אם בדבר תמים-כביכול
מדובר. קבס עולה בליבי, שכן כל גופי מתמרד כנגד הצטדקות זו -
"לא! אושר בקצה אצבעותיך! אל תניח לה לחמוק!" אך אני נכנע
להגיון הקר, פעם נוספת מחסל את הרגש למענו, מקריב אותו במיידי
למען מצפון מפוקפק ולא מבוסס כלל-וכלל, אך לא אתן בסיכוי
שעוביו כשערת ראשה שתיפול אף אחת מן הנ"ל, ולו גם מנפשה
ומאושרה.
אני מאמץ אותה אל חיקי, הרחק מכלל הסכנה של השתלטות רגשותי
המוחים על גופי, דמעות תסכול וכאב עולות בעיני מעבר לתחום
ראייתה; מנחם אותה בגלוי, ואותי בסתר, ומבטיח לה שבסוף - הכל
יהיה בסדר. והיא כנראה לעולם לא תדע, עד כמה רציתי, ועד כמה
בכיתי - בתוכי.
ועל מדרגות הבית, עוד מבט אחרון אל נחלתי הזנוחה - שפתיה
הפשוקות מעט, כאילו עדיין ממתינות, ורגלי - הנשלטות בידי מוחי
הרציונאלי - קורעות-נושאות אותי משם אל עבר הבטחון שבאומללותי
הבודדה, שכן עוד סיכוי של אושר מנעתי מעצמי, ולו רק קצר מועד.
ובליבי יושב לו שדון קטן, בידו סכין חדה, והוא חוצב מחשבות
בליבי: ואולי גם היא רצתה? אולי גם היא חשבה? חוצב וחושב, חושב
וחוצב. ובזמנים שלפני חשכת השינה, שעה שנשמתי אצה-רצה לה אל
מקום מושבה בקולנוע הגדול שבשמיים לקראת הקרנת הלילה, ואני
מתנודד על סף ערות מנומנמת עולה מחשבה אחרונה בליבי, ובזכרוני,
מול עיניה החומות והחמות, קוראת במחשכים: מה אם? |
