ואני קמה כל בוקר ומקיאה את המציאות
לא יכולה להחזיק אותה בבטן
כל פעם שאני לוקחת ממנה ביס,
אני מרגישה אותה מתבשלת טוב טוב בפנים,
מסתובבת ובועטת,
מתנגדת לתהליך העיכול.
אז אני מקיאה.
לאט לאט התחלתי להרגיש את השריטות הללו בגרון,
את השיניים משנות את צורתן,
וסביב עיניי נוצרו עיגולים, ספק שחורים ספק חומים.

בלילות אני מסתובבת ברחובות,
מחפשת אחר התת מודע שלי
יום אחד הקאתי אותו בטעות יחד עם המציאות
ומאז לא ישנתי.
לפעמים נדמה לי כאילו עברו אלפי שנות אור, או חושך,
ולפעמים אני לא יודעת להבדיל בין האחד לשני.

אני ממשיכה להתהלך כך,
חסרת מטרה או כיוון,
חסרת רצון או אהבה
חסרת כל.

ואם תראו אותו, תגידו לו שאני מחפשת אותו,
תגידו לו שאני לא יכולה בלעדיו
שימים הם לא ימים ולילות הם... הכל. כלום.
תגידו לו שיחזור.
תת מודע יקר שלי...