אז חידדתי את החנית טוב טוב
שיחדור חלק ללב
הכי חלק הכי מהיר
בדרך גם החלטתי שהחנית תהיה כפולה
שלא יפספס בטעות את המטרה
והנחתי אותה בידיו
והוא לא אחז.
רצה ולא יכל
או יכל ולא רצה
זה כבר ממש לא משנה.
לא זו השאלה
אז הוא לקח את החנית
ואט אט החדיר אותה ללב.
סובב וסובב
ואני עזרתי לו והתפתלתי.
שיכאב יותר
הרי מגיע לי
והוא שאל את שאלת השאלות
להיות או לא להיות
והחלטתי שלא.
מספיק.
די.
לא נשאר כלום מהלב.
כולו מדמם ומבותר לחתיכות קטנות קטנות
שאריות של להיות
והוא בדרכו שלו,
בלי להוציא הגה גורם לי להיות
ואיפה הרצונות והכוונות
שלי.
וכשהוא יביט בידיו,
אותן ידיים שהחזיקו בחנית
הוא יבחין
שלא רק הלב שלי דימם
אלא גם ידיו
כי לא רק הלהב גורם לפציעה,
גם ידית האחיזה
כולה מגואלת בדם
לא שלי, שלו.
והפצעים יגלידו.
שלי ושלו.
אך צלקות,
תמיד יהיו.
ואני, אני אוהבת צלקות.
להיות.