יום ראשון. אני שונאת את ימי ראשון, תחילת השבוע, מה שאומר שיש
יותר מדיי ימים עד שהוא יגמר.

אני מתעוררת בשמונה בבוקר, אני לא מבינה למה אני קמה כל כך
מוקדם כל פעם. אני לא עובדת ולא לומדת ובעצם אני לא עושה כלום
עם עצמי וגם ככה כל התוכניות הטובות מתחילות רק יותר מאוחר.
טוב, כבר קמתי ככה שאין לי טעם לחשוב על זה, כי לחזור לישון
אני לא אחזור.
מה אני אעשה עכשיו? אני ניגשת למטבח מרתיחה את המים שיש
בקומקום, לוקחת ספל גדול ומכינה לי קפה, אם אני כבר ערה מומלץ
שאני אהיה גם ערנית.
המים רתחו, יש קפה. אני לוקחת את החלה משבת, או לפחות את מה
שנשאר ממנה, מורחת לי גבינה עם זיתים וקוראת את העיתון, זה לא
צריך לקחת לי יותר מכמה דקות, אני יותר מרפרפת מאשר קוראת.
בהתחלה הייתי קוראת את כל העיתון, אפילו את הכתבות הקטנות והלא
מעניינות שאף אחד לא קורא.
פעם גם רציתי להירשם ללימודים באוניברסיטה הפתוחה וללמוד
מהבית. רציתי היסטוריה, אפילו רציתי עיתונאות כדי שאני אוכל
לשלוח כל מיני כתבות קטנות כאלה שאף אחד לא קורא לאיזה עיתון
והם יפרסמו אותם כי אני אכתוב להם שאני לא יוצאת מהבית ולא
יהיה להם נעים לא לפרסם.
כל הקטע הזה עבר לי די מהר, כי הבנתי שאני לא באמת אוכל ללמוד
מבלי לצאת מהבית ואיך אני אגש למבחנים, פתאום כשההיגיון השתלט
עליי הבנתי שאין לי טעם להמשיך לחשוב על זה ווויתרתי. מאז גם
הפסקתי לקרוא את העיתון.

סיימתי את ארוחת הבוקר שלי והחלטתי לגשת למחשב, גם ככה אין לי
מה לעשות אז אני אכנס לאיזה צ'אט מטומטם ואעמיד פנים שאני אשת
עסקים מאוד חשובה המחפשת אהבה.
אהבה, פחחח כן בטח, רק אותי מישהו יאהב. אם היה משהו שהייתי
בטוחה בו במיליון אחוז זה שאותי אף אחד לא יאהב. אף פעם. אפילו
אמא ואבא עזבו אותי, לא היה להם כוח יותר, הם אמרו לי שאני
מוותרת לעצמי, שאני לא מנסה לעשות כלום עם עצמי ושאני הכנסתי
את עצמי להסגר הזה ושאם רק הייתי רוצה קצת יותר הייתי יכולה
לעשות הכל.
אבל הם לא מבינים, הם לא מבינים כלום. הם לא יודעים איך זה
מרגיש, או יותר נכון לא מרגיש. הלא להרגיש כלום הזה הוא נורא,
הקהות הזאת שיש מבפנים כאילו את ריקה, יש לך רק איברים פנימיים
ומעבר לזה אין כלום, כל כך ריק שאפילו הרגשות עזבו. את לומדת
לחיות בלי שמחה ובלי עצב, בלי צחוק ובלי בכי, בלי אהבה וגם בלי
שנאה. אין כלום מבפנים. רק חושך.
חושך גדול כזה שלא נגמר.

ג'ין דו היה הכינוי שלי, בעיקר כי ככה תמיד הרגשתי. אין כמעט
אנשים, ובטח גם ככה מי שמחובר זה איזה כמה בני 14 שיש להם שעה
פנויה בבית הספר. איזה אחד "השרמנטי" מתחיל לדבר איתי: "שלום
חמודה". "היי", אני עונה לו. "מה שלומך היום?" "נפלא כמו בכל
יום". "יופי, אני שמח שטוב לך". -שתיקה- "רוצה שאני אעשה לך
יותר טוב?" -שתיקה- "למה את לא עונה לי חמודה?"
סגרתי את המחשב.
נו באמת, חשבתי לעצמי, מנסה להעמיד פנים שבתוך הראש שלי לא
צעקתי לו: כן כן, תבוא, אני רוצה אותך... מה זה השטויות האלה?
כבר אין אנשים נורמאליים שרק רוצים להעביר כמה שעות מתות? איפה
כל המובטלים שאין להם מה לעשות בבוקר?
החלטתי לפתוח את הטלויזיה, ברור שאין מה לראות, רק עשר בבוקר
עכשיו, חוץ מצעירים חסרי מנוח בערוץ 3 ואודטה בערוץ 10 אין
כלום. כיביתי את הטלויזיה.
  ישבתי ובהיתי במסך השחור.
אולי אני אתחבר ואני אגיד לו שיבוא, אם הוא הציע כנראה שיש לו
איך, מה שאומר שהוא יותר מבן 14 וזה כבר טוב.
מה נסגר איתך? מה זה הרעיונות האלה, איזה פנטזיות יש לך שפתאום
יבוא איזה מישהו שהציע לך סקס חפוז באינטרנט יראה אותך ויתאהב
בך. יחליט לקחת אותך בידיים שלו ולשקם אותך, יעזור לך לבנות את
החיים שלך מחדש.
כאילו שיש לך חיים בכלל.
כאילו שאי פעם היו לך.
תתעוררי ותסתכלי על עצמך, תראי איך את נראת, איך מישהו אי פעם
יסתכל עלייך, את התיכון בקושי סיימת, את הצבא עזבת באמצע,
אומנם לא כל כך באשמתך, אין לך תעודת בגרות ואין לך שירות צבאי
מלא, איזו אמא תרצה שתהיי הכלה של הבן שלה?
מי בכלל ירצה מישהי שרק יושבת?
לא קמה, לא זזה, לא יוצאת, לא כלום.
שמחת חיים אין לה, אני אפילו לא זוכרת איך נשמע צחוק...

ניגשתי שוב למטבח, הרתחתי את המים בשנית, רציתי עוד כוס קפה.
פתחתי את המגירה של הסכו"ם והסתכלתי על הסכינים, כל כך חדות.
כל כך יפות. הושטתי את ידי למגירה ולקחתי כפית קטנה, סגרתי את
מגירת הסכו"ם ופתחתי את קופסת שוקולד השחר שהייתה מונחת על
השיש. המים רתחו והכנתי לי קפה. קירבתי את הכפית עם השוקולד
לפה כשלפתע התחלתי לבכות, זרקתי את הכפית על השיש ליד הספל
ויצאתי מהמטבח. הגעתי מהר לחדר ונשכבתי על המיטה בוכה כמו ילדה
קטנה.
זה לא אשמתי. זה לא אשמתי, חשבתי. "זה לא אשמתי, זה לא אשמתי",
התחלתי להגיד בקול רם, "אני לא אמורה להיות ככה. אני לא אמורה
להיראות ככה. זאת הייתה תאונה, זאת הייתה תאונה... אבל למה?
למה אני משלמת את המחיר? אני בת 22, למה אני צריכה להיות בכיסא
הזה? ניסיתי להיות טובה כל החיים שלי, לעזור לאחרים, להיות שם
בשביל כל מי שהיה צריך, ואיפה הם עכשיו? איפה כל האנשים שאני
עזבתי הכל ובאתי להיות איתם כשהם היו צריכים? לא הייתי אמורה
לנסוע איתו בכלל. למה לא ידעתי לעמוד על שלי ולהגיד לו שהוא לא
נוסע מכאן עד שאנחנו לא מדברים על מה שקרה? למה לא יכולתי
להגיד לו שאני לא מוכנה שהוא ייכנס לאוטו כשהוא כל כך עצבני?
למה הייתי חייבת להיכנס לרכב אחריו?"

כל כך אהבתי אותו. הוא היה החבר הראשון שלי, אהבת חיי הגדולה
מכולם.
זה היה בשבועיים האחרונים לקורס קצינים, אני זוכרת שהוא לא
הפסיק לדבר עם המג"ד שלו על כמה הוא רוצה לחזור לגדוד, הוא לא
היה מוכן לוותר על זה. הוא אהב את האנשים שם יותר מדיי בשביל
לעבור למקום אחר.

"לממממההההה???" צעקתי, גרוני נחנק מהדמעות. "למה? למה? למה?"
התנדנדתי במיטה כמתפללת בשכיבה, "למה לא עצרתי בעדו, למה לא
ניסיתי להרגיע אותו? למה אני חייבת להיות תקועה עכשיו בכיסא
גלגלים ולסבול ככה?
ולמה הוא... למה הוא מת?"

אני לא זוכרת עוד כמה זמן בכיתי אבל מתישהו נרדמתי. כשהתעוררתי
עליתי לכיסא, ניגשתי למטבח, ניקיתי את הבלגאן שהשארתי אחריי
והרתחתי מים לקפה. אם אני כבר ערה, חשבתי לעצמי, לפחות שאני
אהיה גם ערנית...