עכשיו אין לי שום ספק.
אני לאיטי מתמוטטת ונחלשת ובקושי מצליחה להחזיק את ראשי
באוויר. כל הקולות והרעשים מסביבי נעלמים.
אני שומעת את הנשימות החלשות, מקורטעות, מחרחרות ומאוד מאולצות
שלי שדומות, באופן מפליא, למכונת הנשמה.
הדופק שלי לא נשמע כמו דופק של מישהי בסרט אימה כשהיא עומדת
מאחורי הרוצח.
הו לא.
הדופק שלי לא נשמע בכלל.
ואני מתחילה לתהות אם המכונת הנשמה הזאת באמת רק פרי דמיוני.

לא מצליחה אפילו להכריח את עצמי להתרכז ולא רואה שום צורך
להעמיד פנים שאני מקשיבה ולא מוצאת טעם לזייף כאילו אכפת לי
מזה, כי לא אכפת לי. "צינית? אני?! בחיים לא!"... כל דבר קטן
מעצבן אותי ואני יורדת על זה. כמה מפתיע שזה לא מזיז לי.
בוהה באופן ריקני לנקודה פלונית בחלל. לפעמים יש מולי עשן
ולפעמים אני לא רואה יותר מרק שחור. כמו בגדיי, כמו נשמתי, כמו
הריאות שלי. לוקחת עוד שאחטה ומרגישה את ליבי נהיה שחור יותר
ומה שהיה פעם משאבת דם רטובה ואדומה, עכשיו אינה אלא יותר
מקליפה שחורה מתפוררת מריקבון.
משתעלת בטעות בקול רם מספיק שהסבתי תשומת לב של מישהו. בולעת
את הדם שהתעקש לצאת (גם הוא שחור) ומחרחרת לי בשקט בטענה שאני
בסדר. אוויר בקושי נכנס ומסרב לצאת ואני רושמת כאן הכל מהר
בתקווה שאלו יהיו מילותיי האחרונות. מתחילה להיחנק מאותו אוויר
שאמור להשאיר אותי בחיים. ואני זאת שצינית.

אני יודעת כעת שיש משהו מאוד לא בסדר אצלי כאשר אני מאבדת
מהאהבה שיש לי לתת. אהבה מסכנה ואומללה. היא בוכה לי כל יום
שהיא מרגישה עצמה נעלמת כי אין לה למי ללכת. ובשעות הקטנות של
הלילה, אחרי שעשינו טלפונים לחברים שאין לנו, אנחנו יושבות אחת
מול השנייה ושותקות, רק מדי פעם מעבירות ביננו בקבוק אחרי
בקבוק של יין עד שאנחנו מתעלפות ומתעוררות לעוד יום ריקני
בתוכנו והוויתו.

בחיי, הזמן פשוט לא עובר. ואני עוד איכשהו עדיין כאן. בקושי,
אבל עדיין. כל שנייה חולפת שמאריכה את עצמה, מה שנדמה כשעה,
היא עוד שנייה שמסרבים לנתק אותי מהמכונות, שאמשיך לסבול בקצב
שבדרך כלל אחיד ומכני. כעת, הדופק שלי שקפץ מדי פעם לביקור,
אינו אלא עוד ביפ על צג, שבתוך זמן קצוב יהפוך לקו ישר.
לא הלכתי לכיוון האור. רק לשחור.
בייייייייייייייייייייייייפ...