קשה לנסח, אני חייב, אנסה
להסביר את הבלתי אפשרי הזה.
הבוקר לאחר ליל נדודים
הבנתי לגמרי, פעם אחת ולתמיד
מאיפה באים ולאן מועדים
אותם כיסופים אדירים.

השלמות, היופי, אהבת האנשים,
נולדים למעלה ויורדים מעמקים
כמו אותה שושנה ידועה
בעלת שלושה-עשר העלים.
הזמן, הממד בו אנו נכספים
הוא המכריענו לבלתי הפיכים.

קראתי על פיסיקאים נהדרים
שמתוך שיקולים של סימטריה
חלקיקי יסוד מגלים.
גם אצלם הוא גורם להיסטריה
הרי זה ממש מדהים,
איך אפשר עם הקשיש הזה להשלים.

כך, ככל שיותר התעוררתי
נתערפלה לה שוב יונתי.
אלו רק מילים
מה לך אהובתי.
לא, זה הזמן, הוא
המכתיב חידתי.