טעם הבדידות

"הייתי רוצה להמציא גלידה בטעם בדידות, כך שכל מי שיטעם ממנה
ידע מה זה"

מאיה שנים רבות דפקה את הראש שלה בקיר, בניסיון להבין מה לא
בסדר איתה, מה מונע ממנה להרגיש מאושרת. ניסתה להבין איפה
הטעות שלה.
לפעמים מאיה היתה מקבלת ג'ננה, מוצאת איזה קורבן (בדרך כלל חבר
או חברה קרובים) ומאשימה אותם בכל הצרות שלה. אחר כך מאיה היתה
תוהה הרבה זמן למה אין לה חברים.

כשאני חושבת על זה, למאיה היה את כל הפוטנציאל להיות מאושרת.
הרבה אנשים היו רוצים להיות במקומה. היא היתה יפה ואינטלגנטית.
למאיה היתה משפחה מושלמת: חמה, אוהבת, תומכת וטחונה בכסף. היו
לה הורים אוהבים, שהיוו דוגמא מהלכת לחיי נישואים מאושרים.
במקום ליהנות ממה שיש, מאיה תמיד סבלה בגלל מה שאין.
מאיה חיפשה דברים שיכולים למלא את החללים אשר בנפשה. כאשר היא
מצאה אותם, היתה מתאכזבת ונכנסת למסע חיפוש אחרי הדבר הבא.
לאורך כל הדרך, מאיה חיפשה את הדבר אשר יגרום לה אושר וימלא לה
את הלב. תוך כדי המסע היא היתה מסתפקת בריגושים זמניים, כגון
סמים, סקס, קשרים חולפים וכו'. היא אפילו לא ידעה למה היא
מתכוונת תחת המילה "דבר", אבל זה לא הפריע לה להמשיך לחפש.

מהצד, מאיה נראתה לאנשים כדמות אפרורית, תלושה, מרחפת
ומדוכאת.
הם תמיד הרגישו צורך לשאול אותה למה היא בדיכאון.
"כוסעמק! תעזבו אותי. למה אתם תמיד חושבים שאני בדיכאון?"
ככל שעבר הזמן מאיה הבינה יותר ויותר מה הבעיה שלה, היא היתה
OUTSIDER-ית. פשוט לא קשורה ולא שייכת לכלום. לא מתאימה לעולם
הזה. תלושה מהמציאות. לא רחוקה ולא קרובה, לא אוהבת ולא
שונאת.

לפעמים היה נדמה לה שהריקנות ממלא כל תא ותא בגוף שלה. ברגעים
כאלה הטעם הצורב של הבדידות היה עולה לה מהבטן, חונק את גרונה,
מציף את פיה בהרגשה מרה עד כדי דמעות. לא סתם דמעות, דמעות
שמשאירות כוויות על הלחיים.