בהתחלה זה כואב ורוצים לשכוח הכל.
אחרי שבוע, כשמתחילות לעלות לראש תמונות של העיניים ושל הפה
ושל שניות ושל דקות, קולטים שאין ברירה ואי-אפשר להדחיק את
הזכרונות.
עוברים עוד כמה ימים והתמונות הופכות לשאלות
וכשלא מוצאים תשובה מבינים שזה בעצם הפיתרון.
אחרי חודש מידי פעם רואים את הגוף
או איזה חיוך מרוח - מבדיחה שרק אנחנו היינו מבינים.
לאט לאט כל אלה הופכים לתאריכים ואחר כך לתקופות בחיים (ובסוף
לשנים).

ועכשיו, לפעמים הכל חוזר, ברגע אחד -
ואז הכי כואב