"יצאה מבית אביה בשבת, בשעה ששהה בשירותים, ומאז נעלמו
עקבותיה". קולו של שדרן החדשות ברדיו סיפר לי. אני נהגתי
במכונית מבלי לדעת לאן, ואלמלא ידעתי שהוא מדווח על הודיה קדם
הייתי חושבת שהוא מדבר עליי.

כשאני הייתי ילדה, בת שלוש או ארבע, לפני שש-עשרה שנים, הלכתי
גם אני לאיבוד ברחובות ירושלים. היינו, הורי ואני, בדירתם של
חבריהם הירושלמים. ישבתי על הרצפה הקרה ביום של קיץ לוהט, עם
שנושי הקונסור. שנושי היה חברי הדמיוני ומקצועו הרשמי היה
קונסור, אך הוא היה מסור לתחביבו האהוב עליו מאוד, הציור.
זיכרונותיי משנושי הם עמומים ומטושטשים, ובעצם, זיכרון אותו
היום הוא היחיד שעולה במוחי. לעולם לא אדע מהו עיסוקו של
קונסור, ולא מהיכן שאבתי את המושג הזה, אך את אהבת הציור חלקנו
שנינו.
כאמור, באותו יום קיץ לוהט בבית ירושלמי, ישבנו אני ושנושי
הקונסור על הרצפה הקרה וציירנו בצבעי פנדה על-גבי דפי-נייר
משומשים. הוריי וחבריהם הירושלמים ישבו בסלון, שתו קפה והיו
שקועים בפטפוטים ובתכנונים של המשך היום. ובעוד אני מציירת את
דיוקנו של שנושי, הוא קם וקורא לי לבוא אחריו. יצאנו לרחוב
בדילוגים ושרנו "היי, היי, גליה, בת-הרים יפהפייה". בתור ילדה
קטנה התמסרתי בקלות לאהבותיי, שבאותה העת היו הציור והמוסיקה,
ואילו היום, למרות שאני מודעת לחלק שאלה תופסים בחיי, אני
נמנעת מההתמסרות.
הקונסור, כמו כמה מחבריי הממשיים, עזב אותי ברגע בו הבנתי שאני
לא יודעת היכן אני נמצאת.
את התחושות שאז ידעתי לתרגם לציורים על-גבי דפים משומשים, אני
היום מתרגמת למילים על-גבי אותם דפים. כמובן שחשתי חרדה. גוש
בכי שהצטבר לי בחזה איים לפרוץ מעיני, אך ריסנתי והרגעתי את
עצמי מתוך מחשבה ששמירה על קור-רוח תעזור לי במציאת דרכי. יותר
מחרדה, וייתכן שבפעם הראשונה בחיי, חשתי בודדה.
אבודה ברחובות ירושלים, ניסיתי למצוא את הבניין בו גרים חברינו
הירושלמים. כל הבניינים ברחוב היו זהים, לכולם אותה רחבה קטנה
בכניסה המוקפת בגדר ברזל ירוקה, ואותן מדרגות המובילות לכביש.
לבסוף מצאתי את הבניין, דפקתי על דלת הדירה הראשונה בקומת
הקרקע, ושאת לא יכולתי את חזיון הדמות הזרה שניצבה מולי.
הדמעות שנדחקו במאמץ רב, פרצו כמו גייזר ממעמקי האדמה, וזוג
הקשישים שדרו בדירה הכניסו אותי לביתם שמבפנים היה שונה לגמרי
מביתם של החברים.
מאותו הרגע זכרוני הפסיק לרשום את הקורות אותי, וחוץ מכוס
הזכוכית העמומה והמשורטת המלאה במיץ-פטל מתקתק, לא זכור לי דבר
מדירתם של הקשישים. מפי הורי למדתי כי השקט שאפיין אותי הקשה
עליהם להבחין בהיעדרי. כשהבינו שנעלמתי, יצאו לרחוב בריצה,
והתחילו צועקים את שמי. אני, ככל הנראה, כבר הייתי בדירתם של
הקשישים, שהיתה מרחק בניין אחד מהבניין אותו חיפשתי. לאחר
שנואשו מלצעוק את שמי ברחובות, עברו בכל בניין ובכל דירה עד
שמצאו את ילדתם השקטה לוגמת מיץ-פטל בבית זר.

"גובהה כ-80 ס"מ, שיערה חום מתולתל, עיניה חומות."
ילדה בת 18 הולכת לאיבוד. בדרך הברורה מהתיכון אל הצבא היא
איבדה את עצמה. חבריה, בדיוק כמו שנושי, נעלמו ברגע המשבר,
והיא כבר לא יודעת אם היא לבד מפני שרצתה או מפני שהתרגלה.
ולמרות הבדידות והחרדה היא שומרת על קור-רוח שיעזור לה למצוא
את הדרך.

עם חשיפת הפרטים אודות פרשת היעלמותה של הודיה קדם, נוכחתי
לדעת כי סיפורה וסיפורי שונים בתכלית. ניתן לומר באופן ודאי
שהיא לא הלכה לאיבוד, ואביה לא תר אחריה וצעק את שמה ברחובות
ירושלים, אלא החניק אותה באמבט והחביאה תחת האדמה.
למשמע הזוועה הזו, פרצו הדמעות ממעמקי הכאב שלי, שהתמזג עם
הכאב על הילדה השקטה שלא תחזור עוד.