רעות היא זו שגררה אותי איתה לחופשה הזו בטראבין שבסיני, היא
תיכננה אותה עוד בלילות הרחוקים בהם היינו חיילות בחדר משותף
בבסיס צבאי קטן, ולמרות שאז נסחפתי בשטף התלהבותה, לאחר
שיחרורנו שיניתי את דעתי. החלום הרחוק על חופש ובטלה נראה היה
לי שחיתות לשמה, כי אני הייתי מובטלת בכפייה מאז שחרורי.
רעות, בכל אופן, ראתה זאת בצורה אחרת. עם שחרורה היא טסה
לאחותה שגרה בניו-יורק, והן חזרו יחד לארץ לאחר חודש. היא רצתה
למצות את החירות האזרחית עד תום, ולא יכולה הייתה לוותר בשום
פנים על החזרה לסיני.
נסיעתה הראשונה לסיני הייתה שבועות מספר לפני גיוסה, וזה היה
השבוע המשמעותי ביותר בחייה, או לפחות כך חשבה כשסיפרה לי על
שבעת הימים המדהימים בטראבין. זה היה ערב אחד בחוזרי לחדרנו
מתורנות מטבח. כשגופי עייף ונפשי לאה, ולמרות ריחות המטבח
שדבקו בי, נפלתי לתוך מיטתי באפיסת כוחות. מבטי שט אל מעבר
לקפיצי המיטה שמעלי, ובעיניים מכווצות מחמת סינוור הניאון,
פתחתי וסגרתי באיטיות את דלת ארונית-הפח והאזנתי לצריחת ציריה.
זו הייתה לעיתים גבוהה וחדה כמו מתוך כאב מקומי ולעיתים גניחה
נמוכה ועייפה מכאב עמוק וישן. ובזמן שנתתי לארונית לזעוק את
כאביי, נכנסה רעות לחדרנו והתיישבה במיטתה שמולי. מתוך מוחי
הריק עלתה בפי שאלה שאולי רציתי שתשאל היא אותי: "למי הייתה
ההשפעה הגדולה ביותר על חייך?" מבלי לחשוב היא ענתה שמושיקו
מטראבין, ונצנוץ אור בעיניה עורר את מבטה. במבטה המחודש המשיכה
לספר לי שטראבין היא ים ושמיים כחולים נפגשים ברכס הרים
זהובים, וטראבין היא גם הרבה יותר מהנוף המקסים, היא גם אווירת
החופש שבה, היא השלווה, כי בטראבין אין חשיבות לזמן "וכשאין
חשיבות לזמן - אז מאושרים".
בתור חיילות היינו שפחות של הזמן, ספרנו כל חודש לפז"מ ולקראת
השחרור ספרנו אחד-אחד את הימים החולפים עד למילוי חובתנו
למדינה, ותשוקתנו לשכוח את הזמן רק הלכה וגברה. אך יותר מהכל -
ועל-אף שלא אמרה זאת במפורש - טראבין היא מושיקו והזכרונות
המתוקים של ההתאהבות בו. מושיקו הוא זה שפתח לה את העיניים
וגילה לה את הסוד: הזמן הוא מה שיש לנו וגם מה שאין לנו.
"ביישנות", כך אמר לה בנימת חשיבות עצמית, "היא בזבוז של הזמן
שקיבלת על-פני כדור-הארץ, ולאף-אחד אין זמן לגלות מי את ולפצח
את החומה הסוגרת סביב נפשך". מאז היא התאמצה בכל כוחה להיות מי
שהיא רוצה להיות, פתוחה ושמחה וקלילה, ולא לבזבז אף רגע
בתחושות רעות ומיותרות. דווקא בגלל התכונות האלה שלה לא אהבתי
אותה ממבט ראשון, ולא רק בשל שמחת החיים שלה שדקרה אותי כמו
מסמר בפצע הדכדוך הפתוח שלי, אלא גם מפני שזיהיתי בה משהו
מאולץ.
החיים בחדר צבאי משותף גרמו להתקרבותנו הבלתי-נמנעת, ומאז אותו
הערב חברותנו הנרקמת הלכה והתחזקה. כביכול סביב חלום הנסיעה
לסיני, אך יותר נכון לומר ששתינו רצינו להוקיע מתוכנו את
הביישנות, והדמיון החבוי בינינו הוא זה שקשר אותנו. באותה
השיחה היא גילתה לי את המוטו שלה לחיים, החץ המכוון אותה באשר
היא הולכת, "זה הכל בראש". ובתשובה למבטי הספקני היא הוסיפה:
"אלא מאיפה את מרגישה? מהלב?!" "דווקא נראה לי שיותר מהבטן..."
עניתי בנימת התנצלות על טיפשותי. " בראש, בראש, זה הכל בראש",
היא המשיכה למלמל את המנטרה שלה. נדמה לי שלא תמיד הייתה חפיפה
בין הראש של רעות לרגש שלה, ובכל מקרה התנגדתי בכל תוקף
לראייתה השכלתנית, אך היא צדקה, לגביה היא צדקה.
בסתר ליבי קיויתי שלאחר שיחרורנו היא תרפה מסיני ותסתפק בטיול
שכבר הספיקה לעשות בניו-יורק. אני אז החלמתי מהתאהבות נכזבת.
עוז, שהפסיק את מה שעוד לא התחיל, היה חסר לי בחיי החדשים,
והעדפתי להיות עצובה ולבד מאשר עצובה בצל שמחת החיים המאולצת
של רעות. הוא היה נושא לשיחות רבות ביני ובין רעות, השתחרר
מספר חודשים לפניי, והשאיר אותי עם ריקנות שחשתי שחופשה בסיני
לא תוכל למלא. גם הוא, כמו רעות, טס לניו-יורק ברגע השחרור, אך
עוז קנה כרטיס לכיוון אחד כי רצה כמה שיותר רחוק וכמה שיותר
לשכוח. בנוסף לכל, חשבתי שרעות עושה טעות בחזרתה לטראבין, כי
את הימים המאושרים של לפני הצבא היא לא תמצא שם, טראבין של
הזכרונות אינה טראבין של המציאות, גם אם דבר לא השתנה בה.
ובתור למודת אכזבות ביקשתי לא להיות שם כשרעות תגלה שאת העבר
לא ניתן להשיב.
בסופו של דבר השתכנעתי בקלות מפתיעה. רעות נימקה שהיא לא נהנתה
מספיק בניו-יורק כי רבה עם אחותה כל הזמן, וסיכמנו שזה יהיה
הדובדבן שבקצפת, וכשנחזור נמצא עבודה ונפסיק עם "שגרת הריקבון"
שלנו, כך קראנו לימי השחרור בהם עשינו מעט מאוד והשגרה הפכה
לבטלה מוחלטת. אך זה לא מה ששיכנע אותי. רעות יכולה הייתה
לנסוע עם הרבה חברות וחברים אחרים, אך היא דבקה בי. אנחנו
היינו חייבות להגשים את חלום הנסיעה המשותף לסיני שנרקם יחד עם
חברותנו, כדי לסגור את המעגל ולא לזנוח את מה שחשוב היה לנו
בתקופה אחרת.
כשאחותה של רעות התאבדה חשבתי שלא נזכה לבקר בסיני ביחד, אך
רעות לא הסכימה שאחותה תהרוס לה את הכיף של השיחרור. ביום
האחרון של השבעה היא התקשרה ל"אגד" להזמין לנו זוג כרטיסים
לאילת והודיעה לי שאני לא יכולה לסרב, ורחמיי עליה לא נתנו לי
להתנגד. את אחותה של רעות לא פגשתי מעולם, כשחזרה מניו-יורק
היא עברה לגור, לתקופה קצרה מאוד, בדירה שכורה בקצה השני של
העיר. דימיינתי אותה לפי דמותה של רעות. לשתיהן אותו שיער גלי
חום-זהוב, של רעות ארוך ושל אחותה עד הכתפיים. לשתיהן אותן
עיניים חומות בהירות וריסים ארוכים, של רעות שובבות ושל אחותה
כבויות. ואותו אף גס ופה בעל זויות חדות. רעות כעסה עליה,
מעולם לא הסבירה לי מדוע. אולי מפני שגרמה צער לסובבים אותה,
או אולי עשתה לרעות מעשה בלתי נסלח, ובין כה לא הירבתה לדבר
עליה. דבר אחד שמעתי מפיה וזה היה על כישרונה של אחותה לשיר
קול שני וללוות בקולות רקע. בניו-יורק הן לא הסתדרו, ולהשערתי,
אחותה של רעות קינאה בשמחת החיים המתפרצת של רעות, באופטימיות
שלה, בחיים שעוד לפניה. הן רבו הרבה, כך רעות טענה, אך לא
פירטה, הניחה את התחושות הרעות והכעסים בצד והתרכזה בדברים
הטובים. כי אם הכל בראש, צריך לחשוב שטוב ואז באמת נהיה טוב,
כך טוענת תורתו מסיני של מושיקו.

נפשי הרומנטית יוצאת אל נסיעות לילה ארוכות. ההתרגשות מתחילה
עוד ברציפי התחנה המרכזית בין המוני האנשים המתרוצצים. אור
החשמל החזק שמאיר את קומת הרציפים הבין-עירוניים מונע משחור
החושך האטום לחדור מבעד לדלתות הזכוכית הרחבות. כשנפגשנו בתחנה
המרכזית של תל-אביב בליל הנסיעה, עיניה של רעות התרוצצו לכאן
ולכאן, והעיקר שלא יינעצו בעיני, שלא יסגירו משהו מתחושותיה
האמיתיות, וזויות פיה נמתחו שוב ושוב מתוך אילוץ לשמוח.
התיישבנו במקומתינו באוטובוס והמתנו ליציאתו לדרך, המנוע דלק,
ורטט המושבים ליוה את התרגשות הנוסעים. כשנטשנו את אורות הערים
והגענו אל העלטה האינסופית של המדבר, רעות שקעה בעצמה, אוזניות
הדיסקמן אטמו את אוזניה ועיניה נמשכו אל מעבר ללילה שבחלון.
אני הרשתי לעצמי להתמסר לשינה. לאורה של הזריחה ביום החדש
ובמקום החדש ראיתי בבירור את עיניה האדומות והנפוחות מחוסר
שינה של רעות, כל-כך עייפה הייתה שכבר חדלה מלהתאמץ ולמשוך את
זוויות פיה, והן נפלו יחד עם שאר פניה. היא הולכת ומתרחקת,
הודיתי ביני לבין עצמי במה שהיה לי ברור כבר לפני שבוע, כאילו
שגופה נסע איתי ורוחה נשארה בדירתה של אחותה, בצל גופה המת
התלוי בסדין מהתקרה. למרות שחופשתנו בסיני, הדובדבן שבקצפת
השחרור מהצבא, התחילה בתחושות עצובות, אני עוד קיויתי שמראה של
טראבין יעורר בה את שמחת החיים שלימדה אותה לפני שנתיים.
הליכה לא קצרה הוליכה אותי ואת רעות בחול השוקע ועם התיק הכבד
על כתפיי בחיפוש אחר חושות "קאמל", אותן החושות בהן ישנו רעות
ומושיקו, ושם לנו שישה לילות. למרבה הצער, החושה המקורית הייתה
תפוסה וקיבלנו את השכנה לה. לא התווכחתי עם רעות, הלכתי בשקט
ובהתמדה אחריה למרות שראיתי מקומות מושכים יותר להעביר בהם את
חופשתנו הדובדבנית. אחרי שפרקנו את החפצים שלנו, חצינו את כביש
החול שחצה בין החושות לבין חוף הים, והתיישבנו בסוכת הזולה,
משעינות את גבנו על גזע דקל מכוסה במרבד צבעוני ושתקנו. זה טוב
שאני נותנת לה את החופש שלה, חשבתי לעצמי, לא לוחצת עליה,
נותנת לה להחליט איפה לישון ואיפה לאכול, משאירה לה מרחב
לנשום. אך האמת היא שלא ידעתי איך להתקרב אליה.
גם לי הייתה קשה ההתמודדות עם המוות, לא שיש מקום להשוואה,
ובכל זאת, זו הייתה הלוויה הראשונה שנכחתי בה, נתון מפתיע
במציאות הפיגועים ותאונות הדרכים. היו שם המוני אנשים, רעות
הייתה מוקפת בחברים ובבני משפחה. כשהעגלה ועליה אחותה של רעות,
שפגשתי בפעם הראשונה, עברו לפני, נתקפתי כאב ראש ובחילה,
ומצאתי עצמי לבדי, משתרכת בגרירת רגליים במסע הלוויה הכואב של
מי שרק דמיינתי. לא היה בי כוח לראות את הקבורה, ונותרתי בצילו
של ברוש, מנסה להתגבר על החולשה והצמרמורות כשדברי תפילה והספד
מגיעים אליי מרחוק, כמו ממקום אחר. פרט אחד ששמתי לב אליו
במיוחד בלוויה היה היעדרו של מושיקו. הוא הגיע לשבעה יום או
יומיים מאוחר יותר, ובמבט ראשון ידעתי שהוא הוא. בלבוש שרוואל
לבן, סנדלים תנ"כיות ומשקפי שמש יקרים, ובזיפי זקן שחור
המעטרים את פרצופו הקטן, נראה היה כי הגיע לשבעה היישר מטראבין
שבחצי האי סיני. השקפתי עליהם ממרחק כמה מטרים יושבים זה לצד
זו על כסאות פלסטיק בגינה ומניחים את רגליהם על שרפרף משותף,
חששתי להתקרב ולהצטרף והאזנתי לשיחתם בהיחבא. היא לא אמרה לו
שהיא מתכוונת לנסוע לסיני בסוף השבעה, ואני חשתי הקלה מוקדמת
מדי שתכנית הנסיעה התבטלה או לפחות נדחתה למועד בלתי ידוע.
רעות ידעה אז שתיסע לסיני, הנסיעה הזו לא הייתה דחף של הרגע,
וכן מעטים מעשיה הנובעים מאימפולסיביות. המילים עמדו לה בקצה
הפה, אך היא בלעה אותן. נושפים את הבלי שיחתם בצורת עשן
סיגריות המתאחד ומתפזר ברוח. היא הורידה את רגליה מהשרפרף,
שילבה אותן ואת זרועותיה, ונתנה לו לספר על עצמו. הוא עדיין
היה מושיקו מטראבין, אבל היא כבר הייתה מישהי אחרת, רעות
שאף-אחד לא הכיר, גם לא היא. "זה היה מושיקו?" שאלתי אחרי שעזב
והיא הנהנה מבלי להשמיע קול. כבר אז ידעתי, ופחדתי להודות,
שהיא הולכת ומתרחקת. משהו במבטה התחנן אלי שלא אנטוש אותה
עכשיו, שאלחם למען חברותנו, שאגייס את הזמן, את הרצון ואת
האומץ ואפצח את החומה הנסגרת על נפשה. כי אם אני לא אני אעשה
זאת, הטובה שבחברותיה, זאת שיודעת את סוד קיומה, ומעל לכל, זאת
שמחכה שמישהו יפרוץ את חומתי שלי, אם לא אני אז מי?

המשכנו לשבת עוד זו לצד זו, נשענות על גזע עץ הדקל ושותקות -
שתיקה הייתה חדשה ביחסינו - עד שמישהי קמה לשחות או פתחה ספר
או הזמינה משהו לאכול. כך נמשכה כל החופשה - ישנות, אוכלות,
שוחות וקוראות - ולמרות שסדר היום אולי נשמע מפתה, אני
השתעממתי וחשתי את החור שנפער בבטני הולך וגדל. והשתיקה הזו
שנבטה בנינו בימי השבעה הלכה וצמחה לעץ ענק שצמרתו מצילה על כל
פעולה שעשינו יחד. אין כוונתי שלא החלפנו בינינו מילים, אלא
שאת מה שהכביד על ליבנו השארנו נעול בתוכו, ודיבורי הסרק רק
העצימו את שתיקת דברי הרגש שלא נאמרים.
ערב אחד פגשנו שני בחורים. לרעות יש שיטה שתמיד מצליחה. היא
יושבת קרוב וחושפת חלק מגופה - רגל או בטן או כתף - והם
מתחילים בנסיונות להרשים. היא שותקת ומחייכת את החיוך הקטן
והמזויף שלה, ולעיתים מדודות היא מותחת אותו לצחוק אדיש ומתוק
ומוציאה את קצה לשונה מבין שיניה. אבל הם לא מבחינים בזיוף
ובמכניות של פעולותיה, או שלא אכפת להם. היא חיפשה נחמה בין
זרועותיו של אחד מהם והוא נענה לה, הם התחילו להתנשק ולהתלטף
ואחר-כך נעלמו. אני נשארתי עם הבחור השני. שתקתי שתיקות שהביכו
אותו, והוא החליט לנסות, ליטף לי את השיער, נישק לי את הלחי,
התקרב לנשק לי את הפה, ואז הדפתי אותו מעליי. היה לי קר
ברגליים, ולא יכולתי לשכוח את עוז. הבחור התייאש ממני והלך,
ובתוך החושך והכוכבים הדוקרים, עלה לו הירח מעל הרי סעודיה.
לאט-לאט, בתנועה בלתי מורגשת, גדול, כתמתם, יפהפה וכמעט מושלם.
לבדי מול יופיו של הירח, שהיה לי בלתי צפוי, מצאתי נחמה. הלכתי
לישון לבד ובבוקר פגשתי את רעות שעונה על גזע הדקל ועיניה
עצומות. היא סיפרה לי על קורותיה בלילה, ואני לא הקשבתי. לא
רציתי לדעת על אתמול. רציתי לדעת מה היה כתוב במכתב התאבדות של
אחותה, ועל מה הן דיברו בשיחתן האחרונה, אבל לא העזתי לשאול.
בסוף היא השתתקה לשעה ואז העלתה זיכרון. "בניו-יורק," מלמלה
בקול זר, "הכי אהבתי ללכת לסנטרל-פארק עם שקית דובדבנים
אדומים-שחורים ועם ספר. ולחשוב שהייתי צריכה לטוס עד
לניו-יורק, מאות קילומטרים, מעל אוקיינוס שלם, כדי לגלות את
ההנאה של לשבת בצל עץ עם ספר ודובדבן".