עוד סיפור על הטלוויזיה.

כמו בכל שנה, החבר'ה מצטופפים ליד הבמה, מסתדרים בשקט. לפי
שנים, שמות, דרגות. חבר'ה ותיקים מופתעים לראות חברים שלהם
שהגיעו. הם שואגים בשמחה. מה המצב, איפה חטפת. עזה. לבנון.
אני מסתכל עליהם, ואני קצת נבוך. הם כל כך שמחים, וממש לא נעים
לי להפריע. אבל צריך לעשות סדר. אני מכחכח בגרון ומתחיל לדבר.

כמו שאתם יודעים, יש לנו כמה חבר'ה חדשים היום. אני אעבור מהר
על הנהלים. אני מבקש להצטופף וללכת קצת יותר מהר, בשביל שכולם
יספיקו לעבור. ואל תדאגו, יש מקום לכולם, וכנראה שגם בשנה הבאה
יהיה.
הם לא צוחקים.
אה, וחג שמח לכולם. אין תגובה.
הם מתחילים לעבור לפי הסדר על הבמה, ואני חוזר לרשימות שלי.
התור עובר בשקט ממושמע. איזה סמל התעקש להשאר על הבמה, ועיכב
קצת את התור בשביל לראות את ההורים שלו. סימנתי לו מהצד שירד
כבר, שיש עוד אנשים. הוא בא אלי בדמעות. רק רציתי להגיד לאמא
שלי שלא תדאג, שאני בסדר. לא ראיתי אותה כבר הרבה זמן.
אני מציץ מאחורי הוילון כדי לראות את הקהל. גם שם אין הפתעות
מדהימות. סבא אחד ישן מול המסך. שני ילדים משחקים בפאוור
ריינג'רס. אמא מנענעת את ראשה ומעבירה תחנה. אבא ואמא מחכים
לראות את הבן שלהם. זוג צעיר מתמזמז. תיכוניסטים מתלבשים
ומתכוננים למסיבה של הערב.
החייל האחרון יורד, והחבר'ה עם הלפידים כבר דוחקים בי לפנות את
הקונטרול. העוזר שלי מביא לי את הרשימות של שנה הבאה, ואני
מתחיל לסדר אותן. ליד הדלת כבר מחכים לי טירונים.