רב-פקד קארין ציגלר

"היה לי פעם בן...", הוא אמר אחרי שתיקה ארוכה.
ד"ר אריאל קולק, הפסיכיאטר המשטרתי שלנו, ישב אצלי במשרד נבוך.
התמונות התלויות עקום על הקיר המתקלף היוו רקע משונה לאיש
האצילי הזה. הוא ליטף את זקנו הארוך והצמרירי, מחייך חיוך
עצוב.
"היה לי פעם בן...", חזר ואמר, עיניו נוצצות, "אבל עשיתי הרבה
שגיאות... למדתי שנים להקשיב באוניברסיטה, עד שנעשיתי מומחה
לזה, אבל לאדם היחידי שהיה זקוק לאוזן קשבת הפניתי עורף..."
הוא קם ממקומו ולחץ את ידי בחום, מודה לי על שהקשבתי ומבטיח
שבזמן החופשה יבוא מישהו להחליף אותו.

ציון

התעטשתי. לשנייה הפרצוף שלי החליף צבעים, אני חושב שנימני שם
לב, אבל מקווה שלא... חטפתי וירוס בפעם האחרונה שביקרתי
בחללית, זה בטוח. הוירוס הזה גורם לחייזרים להיות אנושיים באמת
ולא רק כלפי חוץ, פגיעים באמת...
אחרי מספר שניות שאני הופך לסגול, חזרתי לעצמי... אני מקווה
שהחיסון שאני מרכיב יסייע לי להחלים לגמרי.

ק.א.ק

אז שוב אני לוקחת את העמדה המסורתית של המספרת- ופותחת את
צ'יזבט האימים הזה.
הדלת נפתחה ומחיאות כפיים סוערות נשמעו, כשיעל שוסטר  נכנסה
לחדר, לבושה במדים וחיוך ענקי על פרצופה, תלתליה הבלונדיניים
מוחבאים מתחת לכובע. היא קדה קידה מחויכת כשהיא מסירה את כובעה
במחווה דרמטית, תלתליה משתפכים החוצה.
"כל הכבוד...", חייך אליה נימני ולחץ את ידה בחיבה, "ידעתי שיש
בך יותר מהנגלה לעין... התערבתי עם כולם שתסיימי בית ספר
לשוטרים..."
כרישי נשען על הכיסא של יעל בדלפק לאחור, רגליו מונחות על
הדלפק.
"נו, זה מה שצריך...", פיהק כרישי, "עוד שוטרת בלונדינית
לאוסף... עוד אבלה שתרסק ניידות בעמודי חשמל..."
קרני השמש נחו מהוססות על הקירות המכוערים, המתקלפים בתחנה,
מאירות לבסוף בעוז על שיערותיו הקלושות, הלבנות, של כרישי
השמן.
"נימני, אני הולכת לנמנם קצת במשרד...", פיהקה ציגלר, "אם יגיע
רפי גינת לתחקיר שלו, תכניס אותו לחדר המנוחה..."
דלת המשרד ננעלה, מותירה את שאר השוטרים להסתדר בעצמם.

"שלום, אני רב- סמל שי שרשנשבסקי, אבל כולם קוראים לי
נימני...", חייך נימני ולחץ את ידו של הזקן הרזה ופרוע
הבלורית, שעיניו הבוהקות נחו מתחת לסכך מפואר של גבות.
"נעים להכיר...", חייך הזקן חיוך משונה, "אני מקווה שאעשה
עבודה טובה בלהחליף את אריאל..."
"אתה מכיר אותו הרבה שנים...?"
"כן, הרבה שנים, היכרות אדוקה....", אמר המחליף ומבט עיניו
סוער משהו, "אפשר לומר ככה... איפה המשרד שלי...?"
נימני ליווה אותו למשרד שלו וחזר למסדרון, פותח את המקרר ומביט
בו בזעם גלוי.
הוא חזר  למסדרון, שם עמוס היה שקוע בשיחה ערנית עם אחד
הטירונים וטפח על גבו.
"כן...?", חייך עמוס חיוך שחצני והסתובב לעברו, מרים את האף
מעט כדי להשפיל ברמז את נימני הזועם.
"החבאת לי את היוגורט...", התנשם נימני, נחיריו מתרחבים בכעס.
ציון חייך בפינה שלו, עורך את האתר המשטרתי ומסתכל עליהם.
עכשיו הם היו זה מול זה, הפנים שלהם קרובות כמעט עד נגיעה...
"לך תאונן ותייצר לעצמך חדש...", התפקע מצחוק עמוס, ממש בפנים
של נימני...
הם עמדו במשך דקה ארוכה כשהפנים שלהם קרובות, עיניו הכועסות של
נימני הנמוך יורות חיצי זעם דמיוניים לסנטר הנחוש של עמוס, עד
שנימני נכנע והסתלק משם, ממלמל משהו על אימא של עמוס...

"לבני אדם יש תשוקות מיניות מוזרות", אמר בקול רם ציון, כאילו
לעצמו, בעודו מסדר את העניבה האפורה שלו.
"נכון, אפילו למושיק עפיה יש מעריצות...", געה בצחוק מעצבן
עמוס, רועד והבלייזר הסגול המפואר רועד איתו. ציון הלך משם,
מהורהר עדיין ונימני נשאר עם עמוס בחצר.
"אז מה...?", הקניט עמוס את נימני, תוקע לו מרפק בצלעות, "מה
הסטייה שלך? מהי התשוקה של חנון מזיל ריר שכמוך...?"
נימני שתק ולפתע חייך.
"תשמע, עמוס", אמר בשקט, "אתה חייב לשמור בסוד את מה שאגיד
לך... אתה מבטיח?"
"נראה...", חייך עמוס, "תלוי איזה סוג של סוד..."
"אז ככה...", המשיך נימני בהיסוס, "זה לא שאני הומו או משהו
כזה, בכלל לא... אבל אם היו שואלים אותי בקטע של ניסיון
חד-פעמי, אז ציון נשמע לי בחירה מדליקה....ותאמין לי, יא חרא,
שאני אטפל בך אם תספר את זה למישהו אחר!!!"
עמוס סגר את שפתיו בכוח, שומר בפנים את הגיחוך שהתחיל לצאת
ממנו. זה לא כל כך עזר. הוא צחק, מסדר את בלוריתו המפוארת והלך
משם...
"ומה איתך, ילדונת...?", שאלה ציגלר את יעל בחיוך, "מי עושה לך
את זה...?"
"האמת היא...", אמרה יעל בחיוך גדול, " שעמוס, השוטר החדש
ההוא, מקסים בעיניי..."

רב-פקד קארין ציגלר ישבה במשרדה, מעלעלת בניירת שעל שולחנה.
"פתוווח...", המהמה מבלי להרים את מבטה, "אתה יכול להכנס,
דוקטור זרח..."
האיש הזקן צלע לתוך החדר, עיניו משתוללות מהתלהבות בחוריהן.
"שלום לך, רב פקד ציגלר... יש איזה מקרה שאני יכול לסייע...?",
שאל בחיוך מבהיל.
"לא כרגע, דוקטור זרח... שמע, תסלח לי שאני עסוקה בעבודה ולא
מסתכלת עליך... אתה מכיר הרבה זמן את דוקטור קולק...?", שאלה
מבלי לשים לב שהאיש הזקן התקרב אליה יותר ויותר, כשערימת צמר
גפן בידו...
"כן, הייתי רוצה להשאיר לו הפתעה מיוחדת ומאוד אישית...", גחך,
"מאוד אישית..."

כעבור חצי שעה התעוררה ציגלר מאחורי הדלפק של המזכירות, כשראשה
כואב. רוח סתוית נשבה בחוץ והיא חשה זאת היטב, משום מה זה
התבטא בקרירות באיזור המצח.  

היא שלפה ראי איפור, שאין לה מושג איך הגיע לכיסה והביטה במצח
שלה. מספר טיפות דם מוזרות נזלו ממיצחה והיא חשה שמשהו פה
לגמרי לא בסדר, אבל לגמרי...סחרחורת תקפה אותה והיא חשה שהיא
עומדת להתעלף, אז היא פתחה מגירה ושלפה מתוכה צמר גפן וכוהל
לחיטוי. היא מרחה את הנוזל השורף על מצחה, נאקת כאב נפלטת
מגרונה. היא הביטה שוב בראי, בצלקת שעל מיצחה והתחלחלה
כשראייתה המעורפלת מעט התבהרה...

"כרישי!!!! נימני!!!! ציון!!!!!", צרחה במלוא גרון כשראתה שכל
השוטרים בתחנה היו מעולפים על הרצפה, אבל קול נעים יצא ממנה,
קול לא מפחיד בכלל...

"מה קרה...", נהם כרישי, קם באיטיות מהרצפה, "כבר אי אפשר
להתעלף בשקט פה, יעל?!"
קארין שתקה מעט. זה היה מפחיד.
"כרישי, אני לא יעל, אתה חיב להאמין לי...", קולה, הסמכותי
בדרך כלל, רעד. עמוס, ציון ונימני, הופיעו פתאום, מתנודדים
כשיכורים, צלקת מעטרת את מיצחם.
" יעל, שתית משהו?!!", התעצבן כרישי, "או שזה היום בו מותחים
את הבחור החדש?! אני עמוס..."
"אבל היא צודקת, היא באמת לא יעל...", נשמע קול מוכר עד חלחלה.
היא התבוננה בדלת משרדה, שנפתחה פתאום, כשכפילה מדויקת שלה
יוצאת מהחדר, נעה בכבדות לעברה.
כולם שתקו. היה נדמה שניתן לשמוע את הלבבות של כולם הולמים
בפחד, בהתרגשות....
" פחחחחח.....", נשמע צחקוק מבחיל ממערכת כריזה מיסתורית,
"שלום לכם, השוטרים הנחמדים של משטרת באר שבע!!! לפני מספר
שניות דאגתי  לגרום שתתעלפו!!!"
"דוקטור זרח!!!",  צעקה ציגלר, משחקת בעצבים בתלתליה
הבלונדיניים, "מה עשית לנו?!"
"האמת היא שאני לא המחליף האמיתי של דוקטור קולק... לפני יותר
מעשור עבדתי בביו טכנולוגיה, עד שפוטרתי. בעצת הפסיכיאטר של
המפעל, דוקטור קולק הארור, אושפזתי בבית חולים לחולי נפש!!!!"
כל השוטרים האזינו בפחד, נושאים עיניהם מעלה, כוססים
ציפורניהם...
" שנים חיכיתי לנקום בבנזונה, עד שברחתי... מה שביצעתי בכם,
ידידיו הנאמנים", המשיך הקול המרושע, "הוא ניתוח מוח קטן...
השתלתי בכל אחד מכם מעבד עיצבי קטן, שגורם לכם לקלוט את גלי
המוח של מישהו אחר... בעוצמת אות כל כך חזקה, שאתם נתקעים בגוף
אחר!!! אני מקווה שתשארו תקועים לנצח בגוף החדש שלכם!!!"
נשמע רעש עדין, של ניתוק מערכת הכריזה, מותיר את כולם להתמודד
עם ההלם...

"אז...", אמרה פתאום 'יעל' (ציגלר), "חבר'ה, אני חייבת רשימה
שתסביר לי מי אתם, לפני שנפעל..."
"אני יעל...", מלמל 'ציון', פותחת כפתור בחולצתו ומציצה על חזה
השטוח...
"אני נימני...", צחקק 'עמוס', "באלוהים, אני נמצא בתוך הבנזונה
הזה..."
"אם אני בנזונה, זה כי אמא שלי למדה אצל אמא שלך את רזי
המקצוע!!!", חייך 'כרישי', "אני עמוס!!!"
"אני כרישי!!!", גחך בהתלהבות סוטה 'ציגלר', מסדר את בגדיו על
נתוניו השופעים...
"אני שרא.... אני מתכוון, ציון!!!", גחך 'נימני' במבוכה...
"ואיפה שמתם את רפי גינת כשהגיע?!", תחקרה אותם 'יעל' (ציגלר)
"אני נמצא כאן ושמעתי מה קרה!!!", נשמע קול רועם מחדר המנוחה
כשהדלת נפתחה.
כולם התבוננו כשהוא הופיע במלוא קומתו ומשקלו, מרשים אפילו
יותר מאשר בטלויזיה... הוא יצא לקראתם, חמוש בחליפה ועניבה,
זקן מעטר את פניו הרחבות...
"אני מוכן לסקר את האירוע, אם תרשו לי!!!",  אמר בסמכותיות.
"מיד תיפול בחיקך הזדמנות פז, שמנצ'יק!!!", אמרה בקול רם 'יעל'
(ציגלר), אוספת את תלתליה הבלונדיניים בסיכת ראש, "כרישי, כרגע
קיבלתי דיווח על משוגע שנוסע בניידת משטרה ויורה על בית החולים
'אברבנל'!!! אתה מצוות לרפי גינת ושניכם תסעו לשטח, בתקווה
שהפסיכי ייתפס!!!"
"ברצון!!!", נהמה 'ציגלר' (כרישי) בהתלהבות, תוך כדי שהיא תוקע
מרפק בצלעות של העיתונאי המזוקן, "רוצה סיגר קובני, גבר?!"
הם הלכו משם, 'ציגלר' (כרישי) לועס קצה סיגר ורוקק על הרצפה,
מורח את האודם תוך כדי... הוא צלע מעט אמנם, על העקבים וכל זה,
אבל בתוך מספר שניות נשמעה נהמת המנוע של הניידת...
"ציון, אתה תחפש באינטרנט חומר על מעבדים עיצביים!!!", פקדה
'יעל' (ציגלר) על 'נימני' (ציון). הוא חייך וניגש לתקתק במרץ
על המקשים...

"תזהר כשאתה דוהר פן נתפגר!!!", צרח רפי גינת בזמן ש'ציגלר'
(כרישי) דהר בכביש ליד 'אברבנל'... הוא לחץ בנעלי העקב על הגז,
מסדר בידיו את שיערה הארוך של ציגלר לקוקו... בין שפתיה
הבשרניות שאף עוד סיגר קובני, זורק תוך נסיעה מהחלון את הסיגר
הקודם, מתעלם משאון המכוניות שצפרו כשזיגזג ביניהם.
הוא עצר את הניידת לצד הכביש.
"חכה שנייה, גבר!!!", קרץ וסידר לעצמו את החזייה, "בוא נעצור
שנייה, מגרד לי בטרוף!!!"
"באמת מגרד לך שם, שאתה מגרבץ?!", תמה רפי.
"כן, זה משהו בנזונה!!!", רטן 'ציגלר' (כרישי), מתגרד מעל
החצאית, "מגרדות לי ביצי הפנטום!!!"

"מר זרח, המסוק המשטרתי יגיע  תכף, אני מציע לך לעצור בצד!!!",
צרח 'ציגלר' (כרישי) בעודו דוהר בעקבות הפסיכי כשעלו מחדש על
עיקבותיו.
"בחיים לא!!!", צחק לעברם זרח צחוק מטורף וירה ירייה לעבר
הניידת.
'ציגלר' ורפי התכופפו במהירות, בעוד החלון של הניידת מתנפץ
לרסיסים...
"תגיד, אתה יודע איך קוראים לחומוס באבו גוש....?", שאל רפי
גינת את 'ציגלר'  (כרישי) בזמן הנסיעה.
"לה ביג חומוס....?", ניסה 'ציגלר' (כרישי) , שהכיר את הקטע
מ'ספרות זולה'...
"לא...."
"ביג פיתה וויז חמוצים...?"
"לא...."
"לה מקפיתה חמוצי...?"
"לא..."
"אז איך, יא נודניק..."
"קוראים לזה באבו גוש חומוס עתיר קוליפורמים", הרעים בקולו רפי
גינת, "שהמלצר לא שטף ידיים כשהגיש אותו והשתין בתוך
הפיתה!!!"

באותו הזמן, בתחנת המשטרה בבאר שבע, צעד נימני בנעליו הצבאיות
של עמוס, לכיוון חדר המנוחה. יעל ישבה שם על כסא, מחטטת בכיסים
של ציון... היא פתחה עוד כפתור בחולצתו, משננת בראשה שסקס אפיל
לא קשור דווקא לחזה גדול, הכל נמצא בראש...
"יעל...", שמעה מאחוריה את קולו של עמוס, "זה נימני..."
היא הסתובבה וחייכה אליו חיוך ידידותי במיוחד, מניחה יד
ידידותית על כתפו.
"מה המצב, נימני...?"
הוא טופף על הרצפה בנעליו הצבאיות, מסמיק בטרוף...
"יעל, חשבתי לעצמי, למה שלא אנצל את הזדמנות לניסוי מיני
קטן... חשבתי אולי תסכימי להצטרף אליי..."
"זה בסדר....", חיבקה אותו פתאום, "אני רק מקווה שזה בסדר שאני
רוצה אותך בתור עמוס...", לחשה באוזנו, מלטפת לו את הקוקו...
הוא הסיר את המקטורן הסגול ממנו והניח אותו על הכסא. לפתע נשק
לשפתיה הנעריות נשיקה מלאת תשוקה, מלטף את שיערה הקצוץ.
היא הסתובבה כשגבה אליו, ליבה הולם בהתרגשות. הוא שלח אליה
ידיים מאחור, מלטף את חזה... הוא פתח כפתור בחולצתה ועוד
כפתור, עד שהחולצה שלה היתה פתוחה ושיחק בפטמותיה הגבריות...
הוא עזב אותה לשנייה והסיר את חולצתו, חושף שרירים מפותחים
ביותר... הוא המשיך ללטף, ידיו יורדות מטה... הוא פתח את רוכסן
מכנסיה והתחיל לשחק לה בבולבול, עד שהזדקף...
יעל גירגרה בהנאה, ליבה הולם בפחד מהול בריגוש, מכיוון שידעה
מה יבוא... אבל לא היה לה אכפת...
הוא הסיר את מכנסיה, מלטף את ישבנה החלק...
הוא נישק את גבה החשוף ברכות, אפו המצולק מתחכך בה עם כל
נשיקה. בידיו עיסה את הזין שלה, כלומר של ציון, כך שרעדה...
הוא ליטף את ישבנה ופישק את רגליה, חודר במהירות לתוכה... היא
צעקה, צעקה של כאב והתרגשות גם יחד, עד שסיימה...

"רפי גינת נפצע!!!", הודיע 'ציגלר' (כרישי), ממצמץ בטרוף
עצבני, כשנכנס לתחנה, "אבל החדשות הטובות הן שלקחו אותו לבית
חולים קרוב והוא כנראה בסדר, למרות התאונה!!!"
הוא הלך משם ונכנס לחדר הישיבות, מתיישב בכבדות על כסא שם.
ידיו המטופחות, ארוכות הציפורניים, החלו לפתוח כפתורים בחולצתה
של ציגלר... הוא ליטף את שדיו הלבנבנים, הגדולים, פרצופו
המיוזע בוער מחרמנות...
"בואו נראה מה יש לציגלר להציע..."
"המעבדים העיצביים, מסתבר....", מלמל 'נימני' (ציון), ששוטט
באותו הזמן באינטרנט, "הם לא יציבים ונמסים לתוך המוח די
מהר..."

רב-פקד קארין ציגלר

אין לי מושג מה קרה היום, אבל התעוררתי בחדר הישיבות, כשכמה
שעות ביום הזה חסרות לי... החולצה שלי היתה פתוחה וגם שאר
השוטרים התעוררו כשצלקת מעטרת את מיצחם... החדשות הטובות הן,
שלמרות שאין לי מושג מה לעזאזל קרה, הצלקת תחלים די מהר...
גם רפי גינת, שנשלח לעשות תחקיר עלינו, התעורר בבית חולים
בעקבות תאונה מוזרה ואינו זוכר דבר...
בכל מקרה, מי שגרם לזה היה איזה פסיכי שברח מאברבנל כדי
להתחזות לפסיכיאטר....

ציון

הזרקתי לעצמי את הנסיוב, מעווה את פרצופי בכאב... סוף סוף חזרו
לי כוחותיי ואני יכול להמשיך את המשימה בכדור הארץ מבלי לפחד
מהוירוס... נותר רק לשאול למה אני מרגיש כאבים נוראיים בתחת...