אני זוכרת ששאלת אותי פעם
איך זה ללכת, האם יש בזה טעם?
אני העפתי מבט חפוף אל רגליי
את מבטך נעצת בחוזקה בעיניי
"לא, איני חושבת שהנך מפסיד
אין בזה רב תועלת, אולי דבר יחיד
הן שומרות, מדביקות אל האדמה."
הכיסא חרק במקצת, אני קמה.
"עם הרגליים בני האדם לא הולכים,
הרגליים הם כמו שורשי עצים.
שורשים עבים, שורשים עמוקים"
אתה לא מבין, שנינו שותקים
"אך השורשים מחזיקים את כל העץ
איך את מסוגלת לתקוע בליבם עץ?!"
להגיד שאין הם מועילים?!
אני שותקת, שנינו חושבים
"הדמיון הוא הכנפיים.
הדמיון הוא בעצם הרגליים"
התבוננת בי לרגע קט, נפלת
גופך הקר צנח אל הקרקע, נרדמת
הדמיון שלך הפסיד לשורשיך
התכופפתי, ליטפתי את פניך
דמעה נזלה על לחי יבשה
את העצב מאז אני עדיין חשה
את חריקת הגלגלים שדחפתי,
הכיסא שלך לא החזיק עוד אותך, צרחתי
כיסא הגלגלים היה לך כשורשים
שורשים עבים, שורשים עמוקים