הרכות הזאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש.
זה רגע שאני תמיד מחכה לו.
רגע שבו בחורה נותנת לי לעשות בה כל מה שאני חפץ.
לא עוד מגננות ופוזות מיותרות.
לא עוד הפגנת כוח ועוצמה.
אותו רגע שבו החומות נופלות והיא מאפשרת לעצמה להיות כנועה
לגמרי.
"תיגע בי היכן שתרצה" היא כאילו אומרת - בלי להוציא מילה.
ואני קרוב, קרוב.
קרוב מדי, אפילו בשביל לראות אותה.
התחושות יותר בסיסיות ממה שהעיניים מסוגלות לספק.
הריח עדין ונשי. שמפו רך ומלטף. שיער חלק וגולש.
ובלב אני סופר. אפילו שומע את עצמי ממלמל את הספרות.
ומגע שפתיה העדינות.
אני שואף עמוקות דרך האף, תוך שאני מריח את ריחה המתוק.
אני נושף החוצה בחוזקה.

חודשים מאוחר יותר - עדיין הייתי מאונן במחשבות על הרגע ההוא.
הרפיסות, העדינות, המיניות.
מאונן ובוכה.

ובחוץ גשם זלעפות. ברקים, רעמים, תוהו ובוהו.
ובלב אני סופר.
"1...2...3...4...5"
אני מעביר את עיניי על שאר גופה.
גוף חלק ונעים, מעוצב ורך.
אני רוצה לגעת, אבל לא מעז.
למרות שאני בטוח שהיא לא תתנגד - אני לא מעז.

שדיה חשופים, רפויים לגמרי.
הגיאומטריה הנפלאה הזאת, המבנה המבטיח הזה.
שימו לידי אדם דתי באותה סיטואציה, והוא משכנע אותי בנקל בקיום
האלוהים.

המרקם המושלם הזה של העור ניכר, אפילו כשהאור גרוע.
כל כך מושלם שאני נזכר בסיטואציה אחרת :
כמה ימים לפני הייתי בחנות לחומרי  בניין.
הקופאית הייתה דווקא בחורה צעירה וחייכנית.
כזאת שהחיות שלה מעוררת חיוך - אפילו ביום גרוע.
ביד ימין היא תקתקה למחשב את כל המוצרים שאנשים קנו.
כשחיכיתי בתור - חלמתי בהקיץ ובהיתי בנקודה בחלל.
חלל זה כלל את ידה השמאלית של הקופאית.
היד הייתה מקושטת צמיד פלסטי מצועצע.
סוג של עיטור ילדותי שהרבה נשים אוהבות.
בין חלום לחלום הבחנתי במשהו שונה.
היד מוזרה במקצת.
צבע העור מושלם מיד, אחיד מידי.
חוסר התנועה, התנוחה שבה היד הייתה מונחת.
ההבנה מתגבשת לה לאט.
ובכל זאת היא באה בבת אחת.
מיידית, מתוך דחף הרמתי את ראשי אליה, אל עיניה.
לא רציתי שתחשוב שאני בוהה בה. אבל היא ידעה.
למרות שהמבט הנינוח שהיה נסוך על פניה לא העיד על סערת נפש,
היא ידעה שאני יודע.
אני ידעתי שהיא יודעת שאני יודע.
וכך בפינג-פונג תודעתי, הכאב קיבל שפה משלו.

"1...2...3...4...5"
חייב לשמור על ספירה נכונה.
אבל ההתמסרות הזאת שלה - פשוט ממכרת.
ואני שוקע בתחושה.

מחוץ למעגל האנשים שהצטופפו סביבנו, מחכה לי חברתי.
אני אוהב אותה, אבל התחושה הנוכחית חזקה ממני.
היא מחכה לי בגשם ואולי היא רואה אותי, איכשהו,  מבצבץ בין
הבריות.
אבל היא שקטה. יודעת שהיא לא יכולה להגיד דבר בעניין.
כמה ימים מאוחר יותר, היא שאלה אותי: "היא הייתה יפה"?
לא היה לי מושג איך עונים על שאלה כה אנוכית.
היא תמיד ידעה לשלוף את הקנאה בכל מקום. ברגע הכי לא נכון.
"אין לה זכות להתלונן" חשבתי לעצמי.
"אפילו שאני עם בחורה אחרת , במקרה הזה - אין לה זכות"

"1...2...3...4...5"
מתחיל להתעייף אבל לא נכנע.

ראשה מונח על מושב הרכב. הסביבה הזאת לעולם אינה אידיאלית
לאהבה.
מבטה זגוגי משהו. הדבר היחיד שאני רואה כשאני מביט
בעיניה הוא ההשתקפות שלי. תוהה אם היא מבחינה בהשתקפותה
שלה, בעיניי.
אבל היא שומרת את מחשבותיה לעצמה. לא מגלה לי דבר.
בחוץ הסופה מכה בכל הכוח - עם כל האלמנטים התיאטרליים
הנדושים.
הברד מתחיל לרדת כמו סוכריות על נער בר מצווה.

המשכתי לתרגל את הפעולות שמזמן כבר שכחתי.
"1...2...3...4...5"
נשיפה עמוקה, לכסות את כל הפה, לא לתת לאוויר לברוח, לבדוק
דופק.
מתמסר להזיה, חרד מהמשמעויות שלה.
לא מצליח באמת לקלוט את גודל המאורע, את גודל האסון.
ובכל זאת, גם קצת מתאהב.

"זה חסר סיכוי..." אומר זה שלידי.
אני מתחיל להבין שהוא צודק.


וקצת אחרי, כשכבר הכל נגמר...
אחרי שהרופא אמר לי להפסיק את ההחייאה כי אין מה לעשות יותר.
אחרי שהמוניטור שחובר אליה כבר הוכיח מדעית את מה שהרופא קבע.
אחרי שהאמבולנס כבר נסע.
אחרי שמכבי האש כבר ניסרו את המכונית המעוכה וחילצו משם את
הגופה שלה.
אחרי שהאנשים שהתקהלו, כבר התפזרו.

אני יושב בצד.
לא מרגיש דבר.
רגוע לגמרי אך כל גופי רועד.
אפילו לסופה נמאס מההצגה והגשם התפזר ברובו.

חברתי עומדת כמה מטרים מאחורי.
אני מנסה לעשות סדר מכל מה שקרה.
ואני רק מצליח לחשוב על התחושה המלוכלכת בפה שלי ועל הקופאית
בחנות לחומרי בניין שידה אינה עוד.