[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ספיר מיצי
/ Sad But True

התיישבתי על המיטה בחדר שלי, שקוע במחשבות אינסופיות, שקוע
בהרהורים, והתלבטויות. כבר כמעט הייתי בטוח, שזה הדבר, שאני
צריך לעשות, שאין לי ברירה. אבל בכל זאת, משהו עדיין היה לא
ברור. טוב, ברור שמשהו יהיה לא ברור, הרי אני בעצמי לא ידעתי
מה יהיה אחר כך.
פתחתי את הארון שלי. עדיין היססתי. כבר המון זמן תיכננתי את
זה. אף אחד לא ידע על זה, גם לא רציתי, שזה יוודע לאוזניהם של
אחד החברים שלי. לא ממש חיבבתי אותם... רק את אלון עוד איכשהו
יכלתי לסבול, כל השאר היו כל כך מזויפים. הם אימללו לי את
החיים. כל פעם, שהיינו נפגשים והייתי מעשן קצת, שותה ובסוף
משתכר, הם היו מנצלים את זה ומשתעשעים בי, עושים בי כרצונם,
כאילו אני סמרטוט, שאפשר לנקות איתו הכל בכל הכוח, לסחוט חזק
עד שאין זכר ולו לטיפת מים אחת...כל כך שנאתי כשהם עשו את זה,
ואלון, הנאיבי הזה, לא העז להפסיק אותם אף פעם ולומר להם משהו.
הוא פחד מהם, ובכל זאת אני ואלון המשכנו להיות חברים, וגם
חברים שלהם. זה היה מסובך מדי כדי להסביר את הסיבה.

נאנחתי וחשבתי לעצמי, שאולי בעצם לא כדאי לעשות את זה, שאני
צריך לנקום במישהו לפני זה. בעצם, כמעט בכל העולם הייתי צריך
לנקום, בכל מי שעשה לי רע. לפתע נזכרתי בחברה לשעבר שלי, שכל
כך אהבתי, ועדיין אוהב. היינו חברים שנתיים, עד שהיא נפרדה
ממני. הלב שלי נשבר, והגיוני שהוא עדיין שבור... איך היא יכלה
לעשות לי את זה, אחרי כל מה שעבר עלינו, ועליי.
עשיתי הכל בשבילה, וכל כך אהבנו אחד את השני, עד שהיא החליטה
שזהו, מספיק לה, זרקה הכל לפח.
כאב לי נורא לחשוב על זה. הייתי נואש וחסר אונים. חיפשתי בארון
שלי. בין כל הבגדים הייתה החולצה של החברה שלי לשעבר, שהיא
שכחה אצלי. הוצאתי אותה בעדינות... הרחתי אותה וזרקתי על
הרצפה. הייתה שם גם את התלבושת האחידה של הבית ספר שלי, שדיי
אהבתי...למרות שרוב התלמידים התנגדו אליה, כשהוחלט שהיא תהיה,
אבל אני חשבתי, שהתלבושת דווקא יפה והיא יוצרת שוויון. ואז
מצאתי את זה, החזקתי את זה בידי. הסתכלתי על זה כעל משהו שיציל
אותי מהכל, ויהפוך את המציאות למציאות אחרת, טובה יותר, אולי.
ידיי רעדו. הרמתי את יד ימין למעלה, ברעד, לכיוון ראשי, ויריתי
לעצמי כדור בראש.



עכשיו, אני במקום אחר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמעתם על האלה
שטוענים
שהפינצ'רים הם
העם הנבחר?

אלפרד


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/04 22:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ספיר מיצי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה