אני יכול לראות אותם
יושבים בבית קפה
אחר צהריים שקט
הוא והיא
היא מחייכת חיוך יפה
אבל זה לא חיוך שהוא אוהב
זה לא חיוך שהוא רוצה
יושבים בבית קפה
היא מספרת לו על חייה
בזהירות
בראשי פרקים
רק את הדברים החשובים
"אני מתחתנת בקיץ"
הוא מהנהן ומחייך חצי חיוך מסתורי
"מה?"
היא שואלת
והוא אומר
"עזבי, לא משנה"
יושבים בבית קפה
אספרסו והפוך
שלה קצר מדי
שלו הפוך מדי
היא מתעקשת שיגיד לה מה
"את מה שרצית להגיד ולא אמרת"
הוא מנסה להתחמק
אבל לא באמת
ובסוף אומר:
"את עושה טעות"
עכשיו הוא מצליב מבט עם המלצר
שממצמץ
נתפס מצוטט
"טעות?"
היא נדרכת
והוא
מחשב במהירות ומגלה
שנפגשו אולי עשר פעמים
בחמש שנים
"את לא צריכה להתחתן איתו"
"אבל אני אוהבת אותו"
"אולי אוהבת,
אולי אפילו מאוד -
אבל לא מספיק"
היא שותה את הקפה
במהירות
הוא כבר מבין שנתפס
אך לא בטוח איך יישפט
"אז עם מי?"
היא צוחקת כאילו בקלילות
הוא מביט החוצה רחוק
"אתי"
הוא צוחק כאילו בקלילות
בכל פעם שנפגש
אראה אותך כמו אז
בכל פעם שנדבר
זה מרגיש אותו דבר
זה לא נחלש ולא מתחזק
לא מעיק ולא מתגמד
וזאת תמיד הנגיעה
שמציתה כאב לשפתייך
וזאת תמיד את
וזה תמיד אני
וכל החתיכות שוב נופלות במקום
בהרמוניה מושלמת
ואם הייתי מאמין בגורל
הייתי אומר שזה יעודנו
ואם לא הייתי מאמין
לא הייתי אומר לך
את כל זה עכשיו
כי בכל פעם שנפגש
אראה אותך כמו אז
לא משנה אם הסתפרת
או השמנת
אם התאפרת
או אם נעדרת וחזרת
בכל פעם שנפגש
דבר לא יקרה
אך אשאר עם הטעם שלך
במשך ימים
היא תדליק סיגריה
והמבוכה לא תתפוגג בעשן
הוא יזמין עוד הפוך
רק כדי שלא תברח לו עכשיו
היא מוחמאת ומבוהלת
מתנשאת ומבולבלת
דוחה על הסף
הרי יש שם עולם שלם
בחוץ
שמתנהל מעצמו לעצמו
מול איזה בית קפה
הזוי
היא תרצה לשאול
אם ירד מהפסים
אך היא לא אומרת דבר.
הייתי יכול לראות אותם
יושבים בבית קפה שקט
ובערב הוא לבד בדירה
טלפון מצלצל
אולי זאת היא. |