לאחרונה מגפת סרטי הרופאים מציפה אותנו מסרטי דרמה ועד ערוץ
REALITY. נחמד לראות את זה. יש אפילו תוכניות, ששומרות על רמה
די גבוהה, אבל את הדרמה האמיתית שומרים בחדרי חדרים.
חדר 9, חדר בקצה המסדרון, הוא חדרם של הקשישים, ששום ניתוח
סופר-טכנולוגי לא יכול להחזיר את השעון אחורה. אחרי שנתיים של
אנטומיה ושנה של פתולוגיה אתה חושב, שאתה מחוסן לריח,
אבל שם לריח איכות אחרת. יש מגדירים אותו ריח הזקנה. אם זה כך,
למה אני עדיין יכולה להריח אותו, כשאני נמצאת גם במרחק של
20,000 קילומטר... זה ריח של יאוש, זה ריח של ריקבון.

כשהנפש והגוף מתחילים להירקב לאט לאט, אי-אז המצלמות מתחבאות
עמוק עמוק מהמציאות. הרבה יותר אטרקטיבי להראות גופות של חולי
אידס בזימבאווה. זה רחוק, זה לא יקרה לנו.
אבל מה לעשות, שהזקנה תקרה לכולנו.
כולנו מדחיקים. שואלים אותי איך היה בבית החולים, ואני משתדלת
לספר את החוויות המצחיקות. אני לא ממש שונה מהצלמות, אבל מי
באמת יכול להתמודד עם חדר 9...

לפני שנים רבות, בעודי סטודנטית שנה חמישית, נתקלתי באישה בת
90 עם קשיי בליעה. פניתי אליה בחיוך, ואמרתי לה: "הלוואי עלי
בגיל שלך, שזאת תהיה הבעיה היחידה שלי". היא שאלה, "למה מגיע
לי עונש, שהגעתי לגיל כזה מופלג?"
היא חסה עלי, כי דיברתי איתה בהונגרית. כמה קל לפגוע בהם וכמה
קל לשמח אותם, איך זה יכול להיות, הרי אנשים בגילה אמורים
להיות בשיא התחכום. ראו הכל, חוו הרבה יותר, מאשר אנחנו נחווה
אי-פעם, ואז היא סיפרה לי סוד. היא טענה, שאני לא אבין אותו עד
שיגיע זמני, עיקרון הפרספקטיבה. כל עוד אתה לא מסתכל אחורה,
אלא מסתכל קדימה - סימן שאתה צעיר.
היום אני מבינה מה היא אמרה.

סיימתי את לימודי, אני מסתכלת אחורה ומרגישה הכי זקנה בעולם.
למה אמרות בנאליות לפעמים כל כך אמיתיות עד כאב, הרי זה הופך
אותי לבנאלית.
כמה שהגוף והנפש דומים.
אנשים מבוגרים חוזרים להיות ילדים, לא שולטים בצרכיהם, מוגבלים
בהליכה. האם גם הנפש הופכת להיות מוגבלת, או שמא אנחנו
המוגבלים ומנסים לכסות את זה בתחכום? קצב חיים כזה מטורף. למי
יש כוח להתמודד עם אמת. תחכום נשמע פתרון יעיל, כמו טכנולוגיה
מתקדמת, למשל.