אחי קיבל עונש של ריתוק לבית למשך שבוע ימים. נו, זה באמת היה
עונש חינוכי. אך ראש קרימינלי שבוע ימים בבית, בלי יכולת
פורקן, זו ממש פצצה מהלכת, ואפרופו פצצה- זה באמת מה שאחי עשה
באותו שבוע קריטי. הוא הרכיב פצצה.
קילף מאות ראשי גפרורים, אסף אט אט את הגופרית, חיבר שני ברגים
על ידי אום והכניס את הגופרית לאום. פצצה תוצרת בית, בלי
הוראות הפעלה.
לאחר שבוע ימים נשלח אחי לחופשי, וחשב, שדרך מאוד הגיונית
לחגוג את יציאתו לחופשי, היא לפוצץ את הפצצה. הבשורה התפשטה
אפילו לשכונות הסמוכות וכל הילדים במיטב מחלצותיהם הגיעו
לאירוע הרשמי הזה, לטקס השקת הפצצה.
בשל קרבתי לאחי הייתי מיוחסת, ולכן ניתן לי לבחור את נקודת
התצפית הטובה ביותר.
ביום חמישי, השלישי לינואר 1979, לאחר שמלאו לי כשמונה שנים,
נעמדתי לצפות נרגשת.
לאחר נאומים נרגשים עברנו לארוע המרכזי, זריקת הפצצה לקיר
ואופס קול ניפוץ גדול. לפתע חשתי כאב חד באיזור מפשעתי כמו
עקיצה של דבורה, אבל למה לעזאזל הכאב לא מפסיק??? לאחר מספר
שניות שמתי לב, שאני שכובה על המדרכה ומעלי גוהרים רוב הילדים.
אחד הברגים עף לכיווני ועם המזל הפולני הידוע שלי דווקא עף ישר
למקום האסטרטגי שלי.
אחי פינה אותי למיטה תוך תחנונים מרובים, שלא אספר לאמא שלי.
אני חושבת, שהוא ידע לתת לי את משכך הכאבים הטוב בעולם. שכחתי
מהכאב והתרכזתי כיצד אני יכולה לנצל את האירוע ולהפוך את אחי
לעבד שלי. השמחה לא נמשכה זמן רב, כי שטף הדם החל לגדול מסביב
למפשעה. הסיטואציה הבהילה כל כך את אחי, שאפילו העונש, שתתן לו
אמי, התגמד לעומת הבהלה.
נלקחתי לאחר כבוד לבית החולים, שם בוצעו מספר בדיקות כולל
אולטראסאונד, שהדגים כי נקרע לי קרום הבתולים, אך ללא כל פגיעה
ברחם.
הפגיעה היחידה המשמעותית היתה רגשי האשם, שאחי הרגיש, אך משום
מה הם חלפו מהר מאוד, כאשר אני ניסיתי לתרגמם לדברים מעשיים. |
