אוראל ואני. תמיד בסופו של דבר זה שנינו ביחד. גם כשהמצב
בינינו נראה הכי גרוע שיכול להיות, בסופו של דבר הכל קורה
בדיוק איך שהוא צריך לקרות.
אבל למה לא להתחיל בהתחלה?

הכרתי אותו במסיבה. שתיתי קצת, תפסתי ראש, היה נחמד. אני זוכרת
בבירור את המסיבה ההיא, למרות ששתיתי. הכרנו שם, אני באתי מצד
אחד והוא בא מצד אחר. לא ממש נתתי לו תשומת לב מיוחדת. אני
חושבת שגם הוא.
הפעם הבאה בה נפגשנו היתה בקומזיץ שעשינו ביער. פתאום הוא בא,
הוא והחיוך המהמם הזה שאני כל כך אוהבת. דיברנו קצת, שכחתי את
השם שלו אבל אחרי כמה דקות של שיחה נזכרתי. עברה עלינו שיחה
קלילה, לא רצינית. אחרי הכל - אווירה של קומזיץ או לא?
רק בפגישה השלישית המקרית שלנו - התחלנו להסתכל קצת יותר אחד
על השנייה. האירוניה היא, שזה היה בעוד אחת מהמסיבות של
החבר'ה, אלא שהפעם זו היתה מסיבת יום הולדת של חבר טוב שלו,
שחיזר אחריי חודשים... לא היה לי ראש לחבר באותה תקופה. רציתי
להיות לבד, חופשייה ומאושרת. אז פשוט אמרתי לו את זה וסגרתי
עניין.
אבל כשהכרתי את אוראל, הכל היה שונה. פתאום ראיתי את עצמי
מקבלת עלי את "עול" הקשר הזוגי. פתאום הרגשתי שאני רוצה מישהו
שיאהב אותי ויחבק אותי ויקנה לי מתנות ויגיד לי "אני אוהב
אותך". אני, מכל האנשים, הפכתי להיות כמו כל הבנות. לא האמנתי!
אך רק מישהו כמו אוראל יכול היה לעשות לי את זה.
הזמן חלף, ואני נקשרתי אליו יותר ויותר. הרגשתי שאנחנו
מתקרבים, ושיש סיכוי לקשר רציני. מאוד אהבתי להיות איתו ולדבר
איתו. היה לי פשוט כיף. רציתי אותו.
ואז הוא התחיל להתנהג מוזר. פתאום, ובלי כל הודעה מוקדמת, הוא
התחיל לשלוח לי מסרים עוקצניים, התחמק ממני, כעס עלי בלי סיבה.
הוא הפך את עורו למישהו שונה לגמרי. מישהו שלא ראיתי בו מעולם.
שלא הכרתי. שלא רציתי להכיר. הוא הפך להיות מהאיש שאני הכי
מעריכה ורוצה להיות איתו, למישהו שאני כבר בכלל לא מסוגלת לדבר
איתו בלי להיות עצובה.
וידעתי, ידעתי בדיוק מה גרם לכך. את כל ההתנהגות שלו גרמו
השמועות. רק השמועות - שאני פוגעת בבנים, משחקת בהם ובסוף
זורקת אותם. תיארתי לעצמי שהוא החליט פשוט לתפוס מרחק מזה,
והוא היה ב"חברה טובה" עם עוד כמה חברים ששמחו להפיץ את
השמועות האלו. הרגשתי הכי רע שבעולם. רציתי להיות איתו...
והדבר הכי נורא הוא, שאף פעם לא באמת היו חסרות לי הצעות מבנים
שרצו להיות איתי, ולא רציתי אף אחד מהם, לא ראיתי את עצמי
יוצאת עם מי מהם, כי רציתי את החופש שלי, להיות לבד. רק הוא
גרם לי לרצות אותו.
הקשר בינינו נותק. לא דיברנו יותר בכלל. מחקתי אותו מהחיים שלי
בכל דרך אפשרית, ואני יודעת שגם הוא עשה כך.
אחרי כמה חודשים, הוא ומישהי מהכיתה שלי התחילו לצאת. הראתי
לאנשים שזה ממש לא מעניין אותי ובטח שלא מפריע לי, אבל זה
הפריע קצת. טוב, אולי קצת הרבה. פעמים רבות חשבתי על
מה-היה-קורה-אילו... מה היה אילו זה לא היה נגמר ככה, אילו הוא
היה מחליט לפתוח את הראש לקשר בינינו.
הפעם הראשונה שראיתי אותו מאז נותק הקשר בינינו, היתה במסיבה
של חברה. הוא היה שם איתה, בא על תקן חבר שלה. התעלמנו אחד
מהשני לחלוטין. כ"כ רציתי לדבר איתו, לצעוק עליו, לשאול אותו
ולנסות להבין מה הביא אותנו למצב הזה, אבל לא עשיתי כלום.
אבל אז פגשתי אותו לבד. הוא לא היה איתה. אני עמדתי בתחנת
אוטובוס, הוא עמד ממש לידי עם החברים שלו. בהתחלה לא אמרתי
כלום. עשיתי כאילו אני לא רואה אותו. הוא עשה בדיוק את אותו
הדבר. אחרי כמה דקות, נשברתי. פניתי לכיוון שלו, ואמרתי במבט
מופתע משהו: "אוראל, שלום! מה שלומך?" ואז השיחה בינינו התפתחה
קצת. דיברנו מעט עד שנפרדנו. אבל המצב לא השתנה, לא החזרתי
אותו לחיי. רציתי, אבל לא עשיתי את זה.
לאחר כחודשיים מיום שהם נהיו חברים, הם נפרדו. איפשהו עמוק
בתוך הלב הרשתי לעצמי לשמוח, כי ידעתי שכל סוג של קשר בינינו
לא יכול להתאפשר כשהם ביחד.
כשבועיים לאחר ששמעתי על הפרידה, קיבלתי ממנו הודעת טקסט
בפלאפון של "ילדה, מה שלומך?? שנים שלא דיברנו..." מאותו רגע
והלאה המשכנו לדבר כרגיל, כאילו לא קרה שום דבר בינינו. לא
דיברנו על תקופת הנתק, לא דיברנו על השמועות, לא דיברנו על
חברתו לשעבר.
ואני חשבתי ששכחתי ממנו. כמה שטעיתי...
אחרי תקופה של כמה חודשים, נהיינו לידידים הכי טובים. אבל לא
סתם ידידים טובים, אלא מאלה שמדברים כמה שעות כל יום, יוצאים
יחד לבלות סתם ככה, שורצים אחד אצל השני, ואפילו אומרים אחד
לשני "אני אוהב/ת אותך". הייתי מאושרת מהקשר שלנו, הבנתי שזה
היעוד שלנו - הידידים הכי טובים. לא הרגשתי אליו כלום מעבר
לזה, אבל אהבתי אותו כל כך, היה אכפת לי ממנו כל כך, וזה היה
הדדי. שכחנו לחלוטין מהעבר, מהמשקעים, מהנתק.
ושוב - טעות. אהבת ידידים? בולשיט. הרגשות שלי אליו היו הרבה
יותר מזה. אפילו על עצמי לא הצלחתי לעבוד. החלטתי לנסות לשכוח,
אבל ידעתי שהדרך היחידה שאני אוכל לשכוח היא אם אני אבין אחת
ולתמיד שאין לנו סיכוי, ולא יהיה לי כל שבב של תקווה לקשר
בינינו.
הערב בו החלטתי לספר לו על הרגשות שלי אחת ולתמיד (זה לפחות מה
שחשבתי אז), היה ערב יום הולדתי ה-18. פשוט אמרתי לו "אוראל,
אני לא אוהבת אותך כמו שאוהבים ידיד. זה יותר מזה."
באותו ערב, עשיתי טעות נוראית. הטעות היתה כשלא נתתי לו
הזדמנות לענות, אלא פשוט הכרחתי אותו להגיד לי שלא יהיה בינינו
כלום, אף פעם. לא היה ולא יהיה.
והוא אמר.
כי הוא חשב שזה מה שרציתי לשמוע.
אבל מה שבאמת רציתי לשמוע זה "לא, אני לא יכול להגיד לך את זה.
גם אני מרגיש כמוך."
אך זה היה רק חלום - חלום שהתנפץ בשיאו. הרגשתי הכי נורא
שבעולם. ולא, לא הצלחתי לשכוח. אף לא לרגע.
אז החלטתי להמשיך. להמשיך בחיים שלי כאילו מעולם לא חשבתי עליו
כעל יותר מידיד. הקשר בינינו לא השתנה כלל וכלל כמובן, ואני
התחלתי לצאת עם אחרים. אך האמת היתה שהוא זה שהיה לי בראש כל
הזמן הזה. אף אחד מאלה שיצאתי איתם לא השתווה אליו, ובגלל זה
אף אחד מהקשרים שפיתחתי בתקופה ההיא לא היה רציני.

עברו מספר חודשים, ואם לפני כן חשבתי שאנחנו לא יכולים להיות
יותר קרובים מזה, הרי שטעיתי. כי ככל שהזמן עבר אני ואוראל
הלכנו והתקרבנו. נהיינו החברים הכי טובים שבעולם, והרגשנו
לגמרי בנוח לדבר פשוט על כל דבר. אבל היה דבר אחד שלא דיברנו
עליו מעולם.
יום אחד, כשדיברנו, הוא זרק לי איזושהי הערה על כך שבאיזשהו
שלב של הקשר בינינו הוא מאוד רצה שנהיה יותר מידידים. אמנם הוא
לא אמר את זה באופן ברור, אבל זה היה רמז מאוד עבה. נכנסתי
להלם, אבל החלטתי לא לתת לזה חשיבות, כדי שאני לא אצפה ליותר
מדי ממנו, וחוץ מזה הפסקתי כבר מזמן לנסות להבין אותו. הוא סתר
את עצמו על ימין ועל שמאל.

אבל הגיע שלב בו החלטתי לדבר איתו. אני לא יודעת למה עשיתי את
זה שוב. אולי בגלל ש... לא הצלחתי להוציא אותו מהראש שלי. לא
הצלחתי לאבד את התקווה שיום אחד נהיה יחד. חשבתי שזה פשוט הדבר
הנכון, הדבר שצריך לקרות.
אז באחת השיחות שלנו, אזרתי את כל האומץ שהיה לי בלב, ופשוט
אמרתי לו "אוראל, אני רוצה שתגיד לי מה מצב הרגשות שיש לך
אלי".
הוא אמר לי שהרגשות שלו אלי "מורכבים". מה לעזאזל זה אמור
להגיד לי?!
ושוב נגמרה השיחה בלי שהבנתי מה בדיוק יש לו אלי. וגם לא ממש
ידעתי מה זה מה שיש לי אליו. הייתי כל כך מתוסכלת...

ואז, זהו. החלטתי שנמאס לי, ושאני חייבת לדעת מה קורה בינינו
אחת ולתמיד.
וזה מה שאמרתי לו.
וסוף סוף, הוצאתי ממנו את האמת.
הוא הרגיש כמוני.
הוא הרגיש כמוני!
לזה לא הייתי מוכנה. הרגשתי כאילו... כאילו הוא עובד עלי,
כאילו כל זה לא אמיתי. אחרי כל כך הרבה זמן שחלמתי על הרגע
הזה, לא יכלתי להאמין כשגיליתי שהרגע הגיע. מעכשיו, זה הזמן
שלי. הזמן שלנו.

אחרי תקופה מסוימת של מן קשר לא מוגדר, חתמנו בנשיקה את
הידידות שלנו, ובאותו הרגע הפכנו לחברים רשמיים. אחרי זמן כה
רב בו ניסיתי לדמיין את הרגע בו זה יקרה, בו נהיה יחד באופן
רשמי, זה קרה, ובצורה הטובה ביותר.

פעמים רבות אני נזכרת בתקופה הארוכה בה היינו רק ידידים,
ובקושי רב מצליחה להאמין להשתלשלות העניינים. הכל קרה על הצד
הטוב ביותר, כל העכבות, הבעיות והמכשולים שעמדו בפנינו, היו
לטובה ורק הובילו להיותנו מה שאנחנו עכשיו. לזמן שלנו.