"בוקר טוב היפיפיה הנרדמת..שאעיר אותך בנשיקה??" אמר בעוקצנות
יריב שכל מה שבא לו זה לריב,כאשר המכונית נעצרה לפתע.
"תעזוב אותה!הבנו שאתה פרזיט שחושב שהוא יכול להשיג נשיקה,ככה
סתם.חוץ מזה שהיא נהגה כמעט כל הדרך,תלמד להתחשב-וזה כולל גם
את עיניין הנשיקה,אתה רוצה שהיא תמות מזיהום באזור השפתיים??"
אמרה נופית כאשר אפשר היה לשמוע את רעש המכות שנתנה לו בעזרת
התיק שלה,שבהחלט כובדו לא היה עיניין לצחוק.
"די..תעזבי אותי..חוץ מזה שכל מה שאני הבנתי זה שאת מתה לקבל
ממני נשיקה,אז אל תתחילי להמציא דברים..אני לא כזה טיפש." הוא
אמר.
"תמשיך לרצות,אתה מקרה אבוד.מה אני מבזבזת עליך אנרגיה בכלל??"
היא ענתה בחריפות.
"זה לא יהיה חדש,את אף פעם לא מבזבזת אנרגיה,שלפי הגדרת המילון
משמעותה קלוריות..." הוא אמר וציחקק..
"תשתוק!זה שאתה רזה כמו מקל,שטוח כמו קרש-כלומר ללא שריר אחד
מסכן,וכן,אני מתכוונת לכל השרירים שקיימים בדר"כ,אז זה לא אומר
שכולם צריכים להיות כמוך!!אידיוט!"..
"דיייייייייייייייייייי,תפסיקו כבר!..אני מתעוררת!!רק על
תתחילו במלחמת עולם פה.אוף!אי אפשר איתכם.נסיעה ביחד עם שניכם
זה עינוי!וכן נופית,אני מתכוונת גם אליך כשאני אומרת
שניכם..אלא אם כן את רואה פה עוד אנשים חוץ משלושתינו?!" אמרתי
בזעם."עכשיו,יש לכם את כל הדברים שלכם עליכם?"
"כן,הכל עלינו." אמר יריב."ולחלק מאיתנו יש גם יותר
מהכל,והכוונה היא לא לתרמילים דווקא.."
"אתה קראת לי שמנה?תן לי להבין.." צעקה עליו נופית.
"די מספיק!אתם לא עוצרים לרגע נכון?אי אפשר לנסות לבלות מבלי
שתריבו?" אמרתי כאשר פני האדימו מכעס.
"נו טוב.הפסקתי.בואו ניכנס לאכסניה." אמר יריב.
לקחנו את התרמילים שלנו ונכנסנו לאכסניה.
"ערב טוב." אמרה הפקידה.
"ערב נעים.הזמנו 2 חדרים עם מעבר משותף על שם לילך סביון."
אמרתי לפקידה.
"כן,לשבוע ימים שהות,אני טועה?" שאלה הפקידה.
"בדיוק.אילו חדרים אלו?" שאלתי אותה.
"קומה שנייה חדרים 25 ו26." אמרה הפקידה.
"הנה כרטיס האשראי,ויש לי הנחה על 40%.הנה.." העברתי לה את
כרטיס האשראי,חתמתי על הקבלה,קיבלנו את המפתחות,ובדיוק לפני
שעזבנו את הדלפק..
"סליחה." אמרה נופית בנימוס..
"כן.." ענתה הפקידה.
"אנחנו מקבלים ארוחת בוקר נכון?וכניסה חופשית לריקודים במועדון
'הכוכב' נכון?" היא שאלה בהתלהבות.
"בעיניין ארוחת הבוקר כן,יש לכם תלושים בחדרים שלכם לכל
השבוע.בעינין המועדון,הכניסה עולה עשרה שקלים לכל אורחי
האכסניה." אמרה הפקידה.
"תודה רבה." אמרנו לפקידה לפני שנופית היתה ממשיכה לשאול שאלות
ולגרום לנו לחכות שעות.
כשהתחלנו ללכת משם,יריב לא יכל לעצור את עצמו ופשוט התפקע
מצחוק.
"מה מצחיק אותך??" שאלה נופית.
"הית חייבת לשאול על ארוחת הבוקר.איך לא?" אמר והמשיך לצחוק.
נופית נעלבה ונתנה לו מכה.
"מזל שאתם לא ישנים באותו החדר!" אמרתי.
"באמת מזל!" הוסיפה נופית.
"הית רוצה לישון איתי באותו חדר ובמיוחד באותה מיטה!" יריב היה
חייב להגיב,כמו תמיד.
הגענו לחדרים.פרקנו את התרמילים בחדרים וסידרנו את הבגדים
בארונות.כלומר נופית ואני,כי אם היתם מציצים לחדר של יריב,אז
בהחלט היתם אומרים שהיתה שם מלחמת עולם הרסנית,אולי אפילו
שימוש בפצצת הירושימה.
לאחר,כשנופית ואני סיימנו לסדר את החדר לפי טעמנו,עברנו לחדר
של יריב לבדוק לשלומו.ראינו קצת טלויזיה-בכל זאת גם אם אנחנו
באילת,זה לא אומר שצריך להתנתק מהעולם.
תוך מספר דקות,שמענו דפיקה על הדלת.יריב ניגש לפתוח את
הדלת,ושם הוא היה.אחיו של יריב,אריאל.אריאל גדול מיריב ב4
שנים,כלומר הוא כבר הספיק לסיים צבא ולתור את כל אירופה.את
יריב הכרתי לפני כשנתיים,כשהוא עבר מביה"ס הקודם שלו,ובזמן הזה
אריאל היה בטיול באירופה,כך שלא דרכו הכרנו.זה היה באורח
פלא,כשמדדתי בגדים בחנות הבגדים עם נופית והתחלנו לצחוק עד כמה
אני נראת מגוחכת בשמלה השחורה עם הנקודות הלבנות,והוא
פתאום,משום מקום פנה אלי: "את צריכה משהו יותר פשוט,פחות
תיחכומים." צחקנו שתינו.
מאותו הרגע התחלנו לדבר בקביעות.כשאני מספרת על זה,זה נשמע
כאילו זה קרה לפני הרבה זמן,אבל לא,זה קרה לפני שלושה וחצי
חודשים בדיוק.וישנו איזשהו פרט מינורי ששכחתי לציין..אנחנו גם
חברים חודשיים וחצי,כלומר אריאל ואני.
"אריאל!" צעקתי לעברו וקמתי בתנופה מהמיטה של יריב כדי לתת לו
נשיקה.
"איזו התלהבות,וזה רק אני,תחשבי מה היה קורה לו השחקן הזה,זה
שאת מעריצה היה בא לפה,אז בכלל הית משתגעת." הוא אמר
"רק אתה?!אתה יותר טוב מג'סי,גם יותר חתיך ממנו." אמרתי לו.
"אה,קוראים לו ג'סי.נחמד לדעת." הוא אמר."מתוקה,איפה אני יכול
לשים את הדברים שלי?"
"פה יש ארון בשביל הבגדים,והשאר תלוי בך." אמרתי לו.
"תודה מתוקה.מה השעה?" הוא שאל.
"כבר 10,המסיבה במועדון מתחילה עוד שעה,אני צריכה להתארגן!אני
הולכת להתקלח ולהתלבש." אמרתי,נתתי לאריאל נשיקה,נכנסתי לחדר
שלי,לאחר נכנסתי לחדר האמבט והתקלחתי.לאחר,הוצאתי את השמלה
האדומה שבחרתי מראש עוד לפני שיצאתי מהבית. התבשמתי,יבשתי את
השיער,סירקתי אותו והעברתי שפתון מבריק על שפתי.
כאשר פתחתי את הדלת,הם היו שקועים בטלויזיה.
"חשבתם אולי להתלבש ולהתכונן?" שאלתי אותם.
"את נראת פשוט מדהימה!" אמר אריאל,והיתה הסכמה מהשאר.
"תודה.אבל זה לא מה שחשוב עכשיו.עכשיו חשוב שתתלבשו." אמרתי
וסחבתי  את נופית לחדר שלנו.
לאחר שכולם היו מוכנים,ועמדנו לצאת,נופית ויריב לא יכלו להמנע
מלריב,דבר שאי אפשר היה שלא לקרות,לא אם הם נושמים באותו
מרחב.
נכנסנו למועדון.רקדנו,שתינו(אנחנו כבר מעל לגיל
18,מותר!),צחקנו ונהננו מאוד.
כשהגענו לחדרים,שיכורים כפי שמעולם לא היינו,נכנסתי עם אריאל
לחדר שלי תוך כדי שהתנשקנו בלהט.אני לא יודעת מה הלך עם נופית
ויריב,או שאני פשוט מעדיפה לא לדעת,אבל ממה שאני כן יודעת,זה
שהם לא היו בקרבתנו באותם הרגעים.תוך כדי נשיקה,הרגשתי פתאום
חלשה.
"אני מכינה לי כוס קפה,אני לא מרגישה כל כך טוב." אמרתי
כשהפסקנו להתנשק.
"אם את כבר מכינה,אז אם אני יכול לקבל גם כן ספל קפה?" הוא
שאל.
"כן..שניה." אמרתי והלכתי בקושי רב אל המטבחון הקטנטן שיש
בחדר.
חזרתי עם שני הספלים ושתינו את הקפה עד תומו,ואפשר היה להגיד
שהשפעת האלכוהול כמעט וחלפה אחרי כחצי שעה.
נישקתי אותו.לא יכולתי לעצור בעצמי והורדתי לו את חולצתו,תוך
כדי הוא הוריד את שמלתי,ואני את שאר בגדיו.הוא קם לרגע,עטף את
עצמו בשמיכה ונכנס לחדר של יריב.הוא חזר שניות לאחר ונישק אותי
בכל גופי.הוא פתח את שקית הכובעון שכנראה הגניב מהחדר של יריב
ותוך כחצי דקה,הוא החל להכנס בי,בכל כוחו הוא גרם לי לשכוח
מבתולי.הרגשתי כל כך טבעית,כל כך אנושית וכל כך אהבתי
אותו,יותר מבעבר.
התעוררתי בבוקר בקושי רב.ההנגאובר מאתמול אפף אותי כמו ענן כבד
מגשם,והרגשתי כאילו היפופוטם מתיישב על עיני.כשקמתי
לבסוף,הרגשתי כל כך טוב.הערתי את אריאל והלכנו לים.צללנו צלילה
חופשית ונהננו כל כך.
כשחזרנו התקלחנו ואכלנו את ארוחת הבוקר.נופית ויריב הצטרפו
אלינו.מסתבר ששניהם נרדמו ליד דלתות החדרים,וקמו בבוקר ועברו
לחדר של יריב כי החדר של נופית ושלי היה נעול.שניהם התלוננו על
הכאב בגב שהם קיבלו על שישנו לא בתנאים הנכונים.
"ואני עוד אמרתי שמזל שאתם לא ישנים יחד." אמרתי להם וכולם
צחקו.
ככה עברו הימים,יריב ונופית לא הפסיקו לריב,ואריאל ואני לא
הפסקנו לבלות ולהנות.
כאשר חזרנו הביתה,כל אחד נפל על מיטתו שלו,בביתו שלו,לחוד.
"הי לילך?" זה היה קולה של נופית בטלפון יום אחרי שחזרנו.
"הי נופית,כבר מתגעגעת?" שאלתי אותה בצחקוק.
"אני אשקר אם אני אגיד שלא.אבל זה לא מה שמשנה עכשיו.אני מתה
לדעת מה קרה באותו הלילה שהשתכרנו.הרי ישנתם באותה המיטה." היא
אמרה בתוקף.
"את מתכוונת.למה שלא קרה?" אמרתי לה בצחוק.
היא צחקה בלב שלם.

היתם חושבים שיריב ונופית היו הופכים לחברים,אבל הגורל רצה
אחרת,וכנראה שניגודים מהסוג הזה לא יכולים להיות
יחד,בכלל,לעולם,לנצח!
בקשר לאריאל ואלי,אז בינתיים אנחנו עוד ביחד,חיים בהווה,שואפים
לעתיד.
ובינתיים..תחכו לנסיעה הבאה...