הכוכבים זרחו,
מגע ידך החם צורב בזיכרוני,
ועם הזמן זיכרך הופך לקר,
הזיכרון נמס, נוזל לי מן היד,
איני אוחז, לא בו, לא בך גם לא במישהו אחר.

אני בוגר, אני הולך לבד
צועד ומפלס לי את הדרך,
וכשצריך, דוחף, ממשיך אל הצמרת
אל יעדי הרחוקים, האפלים, הלא נראים,
שטוף התאוות של עוד, ועוד, ועוד.

עכשיו הגעתי לפסגה,
איני יכול לזוז,
הגעתי לפסגת תאוותי,
ובכל עדיין חסר לי "משהו".

אני חזק ולא חשוב לי כוח,
כל רצוני מוגש על טס זהב,
איני חייב לנגוש באיש,
כולם שלי, בכסף.

מחר אולי יהיה זה יום מותי,
יום מבורך לאנשים רבים.
ההון הולך להתחלק, יהיו גם מלחמות
ולי?
לי לא יהיה אכפת מכלום,
אני הולך לנוח.