אחת השעות האהובות עליי היא שעת הזריחה.
אני יוצא לי מהבית הקטן ברחוב אנג'לו ומטפס על המעקה של הטיילת
, יושב לי מעל התעלה ובוהה במים מקבלים צבעים חדשים , כשהשמש
מתחילה לשטוף את וונציה.
אומרים שמים הם כחולים אבל פה בוונציה אנחנו מתחילים מסגול
עמוק בחושך ועולים לכתום אדמדם עם הזריחה , ואחרי שעה אנחנו
מגיעים לירוק כהה וחוזרים לאדמדם בשקיעה.
כשאני יושב לי שם , על מעקה השיש ואבן  של הטיילת של רחוב
אנג'לו, המחשבות הכי יפות עוברות לי בראש.
אלה השעות שבהם אני מרגיש חכם וחשוב, ושאני יכול לעשות הכל.
בעיקר אני אוהב לחשב לי בראש את מילאן.
בראש שלי , אני המאמן , מחלק הוראות לשחקנים , מסדר אותם על
המגרש ,נותן טפיחת עידוד בעלייה למגרש.
בראש שלי אני ואן באסטן, חוליט ורייקארד, כל אחד מהם או כולם
ביחד , יורד לתיקול אכזרי לרגלי היריב , מריח את הדשא והבוץ
עפים עליי, רץ ובועט בעיטה מדהימה לשער , מקפיץ ומכדרר בדרך
למסירה מדויקת , על הסנטימטר.
בראש שלי , אני עומד ביציע של "סן סירו" עם אלפי אוהדים,
צפופים ולחוצים - אבל מאושרים, שרים בכל הגרון צוחקים
וקופצים.
בנתיים מסביבי ונצייה מתעוררת , ריח המאפיות הנפתחות מתגנב
לאפי , וחלבן משחרר איזו שריקה עליזה בצעד נמרץ במורד הרחוב.

אני אוהב את וונציה בזריחה .
בסביבות שבע אני כבר בבית עוזר לאמא לסדר את הקניות, מנקה את
המטבח , מקפל את הרשתות שאבא השאיר , תופר את אלה שנקרעו
אתמול.
אני אוהב לעבוד , אבל משתעמם מהחיים האלה , מהגורל הידוע מראש
הזה.
סבא שלי היה דייג , ואבא שלו היה גם הוא דייג , וגם אבי דייג ,
ואני אהיה דייג ביום שבו אהיה מספיק גדול לצאת עם הסירה.
המשפחה שלי כל כך עסוקה בדייג שאמא מתבדחת שהגברים אצלנו
נולדים עם זימים.
אחר הצהריים אני בורח לרחוב המקביל לשעתיים של בריחה
מהמציאות.
אני שם עם עוד 20 נערים בגילי - בסביבות ה-14-15 , כולם לבושים
באותם בגדי עוני פשוטים ונעלי בד קרועות, מצטופפים על הרחוב
הצר .
מישהו משיג כדור סחבות , כזה שעושים משאריות סמרטוטים וחוט
דייגים, והבלאגן מתחיל. אנחנו בקושי טורחים לסמן שערים ולחלק
לקבוצות.
הרחוב צר מאוד , בערך 3 צעדים שלי לרוחב, ואנחנו בועטים בכדור
מצד לצד.
אם תסתכלו על המשחק ממבט ציפור, לא תוכלו לזהות את הכדור או את
הקבוצות, או משהו שמזכיר משחק על דשא. אנחנו צועקים , דוחפים
,יורקים ובעיקר נהנים.
אני צועק בכל פעם שהכדור נעצר שניה לידי "ואן באסטן, בועט
בכדור..!"
ומרגיש כמו גיבור לכמה שניות.
אחרי המשחק אנחנו מדדים , קרועי בגדים ומדממים קלות , חזרה
לבתים לארוחת ערב.

אבא שלי יושב וקורא את העיתון ליד השולחן בסלון, מברך אותי
לשלום , ומודיע לי שאינטר ניצחה במשחק השלמה את אווליניו,
והמקום הראשון שלנו בסכנה.
שבוע הבא זה הדרבי של מילאנו ואני מפנטז על ללכת אליו מאז שאני
זוכר את עצמי.
אבא שלי אומר שלראות משחק של מילאן בסן סירו זה כמו לתפוס שלל
של חודש ביום אחד.
חבר שלי , שגם קוראים לו ג'וזיפה , היה פעם במשחק של מילאן
ואומר שזה יותר מזה, זה משהו שקשה לתאר - כמו לזכות בלוטו או
משהו גדול כזה.
אני שוקע במחשבות על הדרבי, והשבוע עובר לי מהר.
אני עושה הכל כרגיל , אבל הראש שלי במקום אחר , ואמא אומרת
שאני נראה כאילו גנבו לי את העניים ושמשהו מטריד אותי.
אמא מכירה אותי הכי טוב , כאילו שהיא בתוך הראש שלי , קוראת
אותי כמו ספר פתוח. אני מנסה לפייס אותה , ואומר לה שאני נזכר
בסיפור שסיפר לי סבא.
"איזה סיפור?" היא שואלת אותי בחשדנות ואני מסמיק, מתבייש לשקר
לה, ממלמל משהו לתוך השפם שאין לי.
בערב אבא חוזר וקורא לי לשבת איתו כמה דקות.
אנחנו יושבים אחד מול השני , ואבא בכורסא הגדולה שלו נראה כמו
דון מכובד, לא כמו דייג.
"בן, יש לי משימה בשבילך" הוא אומר לי בקול הצרוד מצעקות
ועישון שלו. " אנחנו שולחים השבוע משלוח גדול למילאנו ואני
רוצה שתיסע עם הבן של ג'ינו , מה שמו , ותלווה לשם את המשלוח".
הבן של ג'ינו זה מרקו, חבר טוב שלי מהמשחקים ברחוב.
אני מתקשה לדבר לשנייה , ואז מתעשת.
"זה בסוף השבוע, אבא?", אני שואל בהתרגשות. "כן , אתם יוצאים
בשבת בבוקר".

מאותו רגע והלאה 3 ימים שהלב שלי פועם בקצב מתגבר והולך , ואני
מחייך ואף אחד לא יודע למה.
לא רק שאני מבקר בפעם הראשונה במילאנו , העיר המקסימה והמדהימה
הזאת, אלא שאני שם בסופ"ש של הדרבי הגדול .
עכשיו רק נשאר לי להשיג כרטיס.
השבוע עובר ומגיע כבר שישי בערב, ואני עסוק בעבודה- יש הרבה
עבודה לקראת המשלוח.
כמעט פרח מראשי עניין הכרטיס- כל כך חשבתי על המשחק שהעניין
הזה- הפרט הקטן הזה, חמק ממני.
בערב כשחזרתי מהמזח עם אבא, אמא פתאום מחבקת אותי בחיבוק אמיץ
ונשיקה. כשאני שם לב שהיא בוכה אני שואל אותה " מה קרה מאמי ?"
. היא אומרת לי עם חיוך עטוף בדמעות " ג'ינו שלי, אני יודעת
שאין לך כסף ללכת למשחק , הנה , קח נשמתי" ודוחפת לי ליד מעטפה
עבה .
עכשיו גם אני בוכה , קשה לי לעצור את זה .
"תודה מאמי, תודה!" ואני מחבק אותה בכל הכוח.

יום שבת בבוקר , אמא מעירה אותי עם ריח הלחמניות הטריות והכל
כבר ארוז לנסיעה.
מרקו אוסף אותי בשמונה ואנחנו יוצאים לדרך. העגלה של ג'ינו
מגמגמת בצד שמאל, עמוסה בדגים . אני ומרקו שורקים לנו שיר של
מילאן ולא איכפת לנו מהריח.
מרקו מוציא מהכיס נייר גילגול וטבק בשקית נייר חומה, " עישנת
פעם ג'ינו?" אני מחייך חיוך נבוך ועונה שלא .
הוא מגלגל בעדינות את הסיגריה, משקיע בה תשומת לבשל מנתח
בניתוח לב, וכשהוא מסיים , מחייך בשביעות רצון, מדליק אותה
ושואף כמה שאיפות לליבוי האש.
אחרי שאיפה עמוקה , מחזיק את העשן כמה שניות ופולט הכל החוצה
בעננה ריחנית.
"רוצה שאכטה ,ג'ינו?" . אני עוד מתלבט , אבל הוא דוחף לי אותה
ליד ואני אומר, שיהיה ושואף ממנה טעימה.
מיד מציף את פי עשן, עיניי דומעות ואני משתעל בפראות, כמעט
נחנק , כמעט מפיל את הסיגריה .
מרקו חובט לי על הגב, וצוחק במלוא הפה "לבריאות ינוקא,
לבריאות".
אני מתאושש מהחנק ומתחיל לצחוק ומהר מאוד שנינו מתגלגלים על
ראש העגלה, לא שולטים בצחוק יותר.
הנסיעה מתארכת ואנחנו מצטעפים לנו על העגלה , ישנים למחצה בזמן
הלילה .

בבוקר ראשון , אנחנו נכנסים לשערי מילאנו עם פעמוני הכנסיה
הראשונים.
מילאנו ענקית ומרשימה ואנחנו מתקשים להרגיע את החמור בין כל
המכוניות הצופרות ברחובות.
לבסוף אנחנו מצליחים למצוא את הסוחר שקנה את הסחורה שלנו .
אנחנו קובעים להפגש אתו יותר מאוחר כדי לעזור לפרוק את הסחורה
ואני ממהר לאיצטדיון כדי לקנות כרטיס .
כשאני מגיע לאיצטדיון אני רואה קהל אדיר משתרך כמו נחש ענק
לכיוון הקופות. כשאני נכנס לדבוקה הענקית אני מנסה להתקדם לאט
לאט בתור הבלתי אפשרי הזה. האנשים נראים מתוחים ועצבניים ,
ומדי פעם משתחררות לאוויר צרחות או אנחות של אוהדים שהרגישו את
חמתו של ההמון.
אחרי חצי שעה בערך של לחץ וזיעה, של דחיפות והתתנצחויות פתאום
מתחיל מין זימזום שכזה בין האנשים ואני רואה מסביבי חיוכים
שמשתרכים לפתע על פניהם של מי שלפני רגע היו מוכנים לרצוח אחד
את השני.
הזמזום מתחזק , והופך לשירה, ועכשיו כולנו שרים למילאן . אני
מחייך גם כן , מרגיש חמימות בלב , גאווה בקבוצה שלי.
אחרי שלוש שעות של עמידה , אני סוף סוף מגיע לקופות , וקונה לי
כרטיס ליציע של האולטראס - כדי לראות את המשחק כמו שצריך - עם
שירה רצופה.
כשאני יוצא מהתור , אני ניגש לדוכן המזכרות , קונה לי צעיף חדש
בצבעים של מילאן , עם העודף מהכסף שאמא נתנה לי.
אח"כ אני ממהר לחזור לפגישה עם הסוחר.
אני מגיע כמה דקות לפני הזמן , ומרקו כבר מחכה לי שם.
הוא עולה על העגלה ואני נכנס למחסן כדי לכוון אותו פנימה .
הוא מוביל את החמור אחורה, והחור קצת מתנגד לעניין הזה, כמו
תמיד.
פתאום, משום מקום נכנס כלב שחור ענק ומתחיל לנבוח על החמור של
ג'ינו ולהסתער עליו בעצבנות. אני מציץ עליו וצורח עליו להסתלק,
מתכופף כדי להרים אבן ,לזרוק עליו.
פתאום אני שומע חריקה ואת מרקו מקלל.
החמור מרוב הבהלה , בעט אותו מהעגלה ושחרר שעטה אחורה לכיווני-
לא נשאר לי הרבה סיכוי, כי לא ראיתי את זה בא- הייתי עם הראש
לאדמה.
העגלה שעטה לכיווני במהירות קטלנית ואחרי החבטה האדירה שחטפתי
בראש , כוסיתי בחצי טון דגים מהעגלה שנפתחה מהמכה.

וכך סיימתי את חיי , עם כרטיס לדרבי של מילאנו בכיס, וצעיף של
מילאן על הצוואר.