כשהוא מת היה יום נאה.
זה לא היה מותו הרשמי, זה יתרחש עוד בעתיד. אבל מוות זה היה
משמעותי. הוא איפשר לו להיולד מחדש. לידה בה הוא התעצב וקיבל
כיוון.

המקרה עצמו אינו יוצא דופן. נער בלהט יצרים, חושק בנערה. ההבדל
היה שהוא עשה מעשה ופגע. גם זה לא יוצא דופן במיוחד. לכך יש
מבוגרים, ללמד, לתקן ולמזער את הנזקים. והם הצליחו. היא היתה
הקורבן אבל התגברה ובנתה חיים. הם הצליחו קצת יותר מדי טות
איתו. הוא חש את הפגיעה עוד קודם, ממנה. וזו הועצמה ע"י
המבוגרים. וכך הוא התחבא בתוך עצמו, ומת.
זה לא קרה ברגע אחד. אלה תהליך כואב של גסיסה פנימית. בה לאט
לאט נעלמו החיים מתוכו. כלפי חוץ דבר לא השתנה, הוא רק נעשה
עצור יותר. ומאחר ומעולם לא היה פתוח במיוחד, אחרים לא הבחינו,
אף לא המבוגרים. ויום אחד הוא הסתכל במראה, וראה שכל מה שנשאר
ממנו זו כליפה ריקה, וצורך עז למלא אותה.

הוא היסתובב מתוך הרגל בצורה זו, עד שחבר חלק איתו סוד. לא סוד
גדול, ולא נישאר מן הסוד ההוא דבר היום. אבל עכשיו הוא החה
קליפה עם תוכן. היה לו סוד למשמרת. היתה תכלית, מהות, והכיוון
נקבע. הוא למד לשמור סודות, לדובב אותם, ולהתענג עליהם. לפעמים
כל כך התענג, שמצא קושי לשמור עליהם, וכך סודות נפלטו. אבל
בגדול הוא הצליח, והסודות שנפלטו רק גרמו לו להראות אנושי
יותר, מזמין יותר. ועוד סודות הופקדו בתוכו.
שנים זה נמשך כך, סוד מחליף סוד. חולפים ומחליפים אחד את השני
ללא משקע. הקליפה נשארה קליפה, ורק הצורך קיבל כלים, פיתח
מיומנות.

אז באה הלידה השניה, החשובה. סודות של אחרים, שברירי חיים
בהמתנה לא סיפקו יותר. היה צורך במשהוא משלו, חיים בפני עצמם.
אך הקליפה מלאה. מלאה בחיים אחרים. חיים חשובים, אשר לא ניתן
לבטל. גם הצורך הישן עודו חי, דורש פיסות חיים חדשות, תנועה
מתמדת. המאבק הפנימי החל. להבחין בין סיפות החיים, האישיות
והצאוחסנות. לסנטז אישיות חדשה, על בסיס המעט המסתתר בין
הפינות החשוכות של הקליפה. מאבק לנקז את החיים האחרים החוצה,
אך לא לאבדם.

התהליך עוד לא נגמר. אני עדיין צופה בו נאבק עם כל נשימה. אבל
כבר יש חיים נוצצים בתוך הקליפה. יכול להיות שאם אני אצטרף,
ממרום נקודת התצפית בתוך הראש, יכול להיות שאז התהליך יושלם.
אבל אז אני לא אהיה קיים. יהיה משהו-מישהו אחר, גדול יותר. ולי
עוד יש הצורך לחיות מתוך עצמי. באותה הנקודה בה התחבאתי כל
השנים הללו, כשחיים אחרים חולפים על פני.