קטנה, שקופה ועגולה
ניצבה אי שם באמצע העפעף התחתון.
אולי היא היתה שם בגלל
חיוך קטן בזוית או בגלל ברך
אולי היא שם כי היא יודעת...

בעודה זולגת מטה מטה לאורך הלחי ועד הסנטר
היא הפכה קרה יותר ויותר
ואז במגע אחד רך,
היא חלחלה לסדק שהיה שם כבר הרבה זמן -
הסדק שרבים לפניך חצבו.

כשהסדק התמלא במלואו מאותה טיפה אחרונה,
הוא הפך קר, אפור וקשה - הוא קפא.
מעכשיו לא יפריעו,
לא חיוכים, לא ברכיים, לא מבטים, לא עיניים,
לא מילים,
כי דמעות קפואות אינן זולגות.