Once upon a time, there was a boy,
Who didn't know what to make of life.
He walked, all alone, in wide avenues, full of people,
And feelings, of love, of hate, of union, of strife.
This boy one day stopped, in front of a door grand,
Seeing suddenly his name etched on the doorknob.
There standing, basking in the sun, this son suddenly
froze;
Then he cried, cried up to heaven, and broke in a sob.
A stranger, surprised from the scene, came closer to look,
Wondering what has happened, why is the boy so sad,
For this door signaled the coming of feelings warm, perhaps
love,
And this surely couldn't be something bad...
But as he edged near, he noticed an envelope on the floor,
Thrown in despair from the kid's hands.
This love letter was the herald of the door...
...And it was outdated. The love was there no more.
And so, this boy missed his chance,
Because of habits that should have been long dead.
This boy has lost something priceless,
Something that he could have had.
התלבטתי איך לקטלג את השיר הזה... אהבה? זה הנושא. עצב? כאב?
שניהם נמצאים כאן, והם גם חלק חשוב מהנושא. אינטרוספקטיבי?
חלקית.
זה חלק משיר ארוך מאוד שלי על הרבה דברים, בלי קשר ביניהם :)
זה החלק הכי ארוך אולי על נושא אחד. החלטתי לפרסם אותו. אולי
אני אפרסם גם את השיר המלא :) |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.