נורית ישבה במרפסת. היה משהו מוזר בישיבה שלה, היא נראתה מאד
נינוחה. היא נראתה כמו פעם. ליאת נזכרה כיצד הייתה פעם, האישה
הקופצנית, השמחה. כולם כינו אותה נורית האנרגטית. לא שהיום היא
לא אנרגטית, להפך, היא כל הזמן בתנועה, תמיד. אי אפשר למצוא
אותה יושבת סתם ככה, כמו עכשיו. לכן זה כ"כ מוזר לי, חשבה
ליאת, לראות אותה סתם יושבת במרפסת.
ליאת התלבטה אם לגשת אליה, להגיד משהו או להניח לה לנפשה, בטח
משהו עובר עליה עכשיו, אחרת היא לא הייתה סתם ככה, יושבת.
היא הלכה למטבח, החליטה לא להפריע לה, מה לעזאזל קורה פה?!
מלמלה לעצמה. כל הכלים היו בכיור, מלוכלכים, עוד מאתמול.
החליטה לקחת לה כוס שתייה, היא מילאה את הכוס עד הסוף בחלב.
ישר התכופפה ללגום מהחלב הקר לפני שישפך, אך היה מאוחר מדי,
כבר 7 טיפות היו על הרצפה. היא הניחה את הכוס על השיש, היא
התכוונה לנקות את החלב מהרצפה, אך ויתרה, מתאים לאוירה פה,
מלוכלכת. היא הלכה לנורית, למרפסת, גררה את הכסא שיהיה צמוד
לכסאה של נורית והתיישבה. היא הניחה את ידה על ידה של נורית
ונבהלה. ידה הייתה קרה כקרח, בלי לדעת מה קרה התחילו להופיע
דמעות בעיניה.
היא הביטה בנורית. עיניה היו סגורות, על שפתיה חיוך קל, היא
עדיין נראתה נינוחה, ליאת התכופפה מעט ונשקה ללחיה של נורית,
גם היא הייתה קרה, קרה מדי, במיוחד ביום אביבי שכזה.
היא ידעה, פשוט ידעה שכבר מאוחר מדי, שכבר אין מה לעשות, נגמר
הזמן. היא הרימה את ידה הרפוייה של נורית והניחה אותה על כתפה.
מולן הייתה השקיעה, מדהימה, יפה. היא הניחה את ראשה על אמה
ונרדמה.