והנה אני שוב יושבת מול הדף ובוכה משחזרת לי בראש את כל מה
שהיה והסיפור, אותו סיפור מוכר כבר נמאס כבר אבל,
הדמויות משתנות אני נשארת והם מתחלפים.
אותו מבנה ועוד פעם אני אומרת לעצמי יותר זה לא יקרה.
אומרים שרק אחרי שמאבדים משהו מבינים עד כמה הוא יקר
אני שווה 10000 הוכחות למשפט.
הוא אהב כל כך אהב רצה שניהיה ביחד ובתוכי רציתי לפחות חושבת
שרציתי, רציתי פחדתי חששתי איך אפשר לשפוט?
שנה זה נמשך ואני באתי והלכתי נכון פגעתי אבל למה?
עכשיו הבנתי עכשיו נזכרתי שגם אני אוהבת שגם אני רוצה
אבל הוא כבר מצא לו מישהי חדשה ולאן נעלמה כל האהבה? אהבה של
שנה שלא יגיד שהיא ברחה ואני שוב בוכה לבד בלעדיו כי נתתי לו
ללכת.
למה רק לי כואב? שיגיד שגם לו כואב
אבל לא כואב לו הוא כבר לא אוהב
אבל אני כן וזה יושב עמוק עמוק בלב חרוט כמו על אבן
והנה שוב הסיפור חוזר
אותו סיפור אותו מבנה רק דמות שונה ואני שוב בוכה
לבד בלעדיו כי נתתי לו ללכת.
וכולם אומרים לי טיפשה ואולי אני טיפשה אבל להיות טמבלית זה לא
דבר רע האהבה מבלבלת מתוסבכת ואיך רק לי זה קורה?
אולי אני מפחדת להיות מאושרת
הדמעות ממשיכות לרדת
ואני...עדיין אוהבת