תירס אהב לשבת על גדרות תיל, במיוחד בימי קיץ לחים כשכלבלבי
הביצות נאלצים לקרר את עצמם תוך כדי שהם רודפים אחרי דלתות. כך
גם היה באותו יום כשבעוד שבחוץ פורחים עשבי הבר נאלצו עכברי
גינה להשאר בביתם למשחק לא כל כך מותח של ברידג'. לפתע התירס
הופתע על ידי גמל מונגולי חביב שהגיח מאחורי פקעות הבצלים
הטריות. התירס הופתע בגלל שהגמל נראה כאילו סימל לאף אחד באופן
מיוחד בעזרת תנועות ידיים את שבועת הצופה. התירס לא היה חושב
שזה היה מוזר לולא היה הגמל חבר ידוע בתנועת בני עקיבא. והנה
פתאום הגיחה השמש מאחורי ענן האביב שחלף לפניה והיום חזר להיות
בהיר כקדמותו, והתירס שם לב ששם, נח לו על הדשא, יושב אלברט.
בנחל ליד הדשא שוחה לה טלויזיה. ועל גדר התיל שעליה ישב התירס,
במרחק של רק חמשה מטרים ממנו, נמצאת הדרך אל האושר. תירס הרגיש
מבולבל, הוא ידע שהוא רוצה לגור בתוך לחם וזה היה חלום חייו.
אך כיצד היה עליו לנהוג? האם עליו ללכת בדרך אל האושר? הרי
בתוך לחם הוא יהיה מאושר. לעומת זאת, אלברט מוכר לחם, ואפילו
כעכים ובגטים! התירס שאל את הגמל, שכן ידע שגמלים בעלי שתי
דבשות יכולים לפתור דילמות בקלות. הגמל המונגולי, שעד לפני זמן
לא רב כל מזונו היה מעט חלב סוסה חם ליום וכעת הוא ניזון מחמש
פחיות של מזון לכלבים וזה רק לארוחת הבוקר, פתח ספר עתיק שהיה
בכיסו וקרא ממנו סיפור זן קצר על חכם זן ששוקל בוטנים. התירס
לא הבין את המשל, ולא הבין את סודו של הספר שייעץ לו בעצם
לעבור לפלורידה
ולשקול בוטנים מלוחים. התירס שאל את הטלויזיה מה לעשות בלי
להבין בעצם שהטלויזיה בסיפור הזה מסמלת את הזיהום ואת בדידותו
של  האדם. הטלויזיה, שכמו הזיהום לאבדיוק עוזרת לאף אחד וכמו
הבדידות מסמלת את הפרדוקס הנצחי (כשיש בדידות אין שום דבר,
בדידות היא דבר, כשיש הכל אין בדידות, ואז אין הכל, אלא
הרוב... אני סוטה מהנושא), הטלויזיה סתם עמדה שם כשמדי פעם היא
עושה תנועה שאי אפשר היה לראות אך הקול היה נוראי. התירס הרגיש
מאוכזב, ואז הוא חשב לעצמו: "כפפות אפשר לשים על הרגל, זה פשוט
לא נוח!" ואז הוא רץ לו בשמחה ובששון לעבר חבר הכנסת נעמי
בלומנטל. פרפרים פרחו בחצר, פרחים עפו להנאתם, חביות קטנות של
טאקילה חובצות חמאה, הרבה דברים מוזרים קורים במזנון הכנסת.
"תפסיק להתנהג כמו זבוב!" זעק אל התירס לורד קטן בעל זקן ארוך
למדי מבית אצולה לא כל כך מפורסם שאחוזת הבית של הלורד הראשי
נמצאת על גבעה קטנה ליד חוף הים הדרום מערבי של בריטניה. התירס
זעק אליו בחזרה משהו על עוגות גבינה ונעלי בית. "אני רק רוצה
לגור בתוך לחם!" אמר לעצמו התירס, כשלפתע הופיעה רוחו של האמן
המנוח פראנק זאפה. "פראנקו!" קרא התירס בשמחה, "מה אתה עושה
פה?" חזר ושאל. ענה לו מר זאפה "זה לא משנה מה אני עושה פה,
אלא למה אתה לא עושה פה שום דבר!" ואז נעלם כשברקע מתנגת
מוזיקת הרקע של השיר על בובי בראון. התירס הבין את הרמז וחיפש
לחם בו יוכל לגור. לפתע הוא שם לב שמאחורי אלברט מוכר הלחם יש
כיכר לחם פרוסה לפרוסות דקות למדי, וכיצד הוא יכנס פנימה? הוא
יסתתר בתוך קופסת שימורים ויחכה לרגע שמישהו יכין כריך
(סנדוויץ) ויקפוץ פנימה! הוא ישב לו בשקט בתוך קופסת שימורי
התירס, הוא כייף ליד הרבה חברים וידידים ותירסים וגם עלה קטן
שנפל פנימה. לפתע פתאום, הוא הרגיש חום חזק, זה אולי לא נשמע
מוזר כל כך כי אחרי הכל היה זה יום קייצי וחמים, אך החום היה
רק בצד אחד של הקופסת שימורים וגם אדים מוזרים מילאו אותה. הוא
הרגיש את עצמו מתנפח, ממזון?, מנחת?, מגאווה?, לא. הוא הפך
לשלב הבא באבולוציה של התירס. פחית השימורים התפוצצה ופופקורן
טס לכל הכיוונים. פופקורן, התירס שלנו לשעבר, הרגיש חזק יותר,
טוב יותר, משופר יותר, ולפתע שמו עליו מלח, ואז נפל האסימון
(בהשאלה כמובן ובתור צורת ביטוי, אין פה שום משחק מילים.) והוא
הבין שלא כל דבר הוא כמו שהוא נראה, והדרך אל האושר סתם
מובילה, כמו כל הדרכים, לביתו של נשיא לשעבר כלשהוא של ארצות
הברית או ארץ אירופאית כלשהי, לא משנה איזה, כולם אותו דבר.
פופקורן לקח את עצמו בידיים וגרר את עצמו בכוח לסוף הסיפור.
בסוף הסיפור (וזה דווקא כן משחק מילים שלפי דעתי הוא די מצחיק
למרות שהוא די רדוד, מצד שני, חסרות לי שעות שינה.) חכה לו
גרוזיני קטן ושעיר וצווח עליו משהו בשוודית, ואז הוא לקח רהיט
ענק מעץ שבצרפתית קוראים לו ארמואר אבל בעברית התאור הכי קצר
זה "ארון בגדים צרפתי עתיק מעץ" ושם את אותו ארמואר על הגג של
מכונית פרטית וקטנה שנראית כמעט וקורסת מתחת למשקלו של הארון.
הגרוזיני התניע את המכונית ונסע למקום כלשהו שזהותו לא הייתה
ידועה לפופקורן, אז אין שום סיבה שהיא תהיה ידועה לכם הקוראים,
למרות שסביר להניח שזה סתם כך לביתו. הפופקורן בהה רגע קט
במכונית המתרחקת והחליט שכל הקטע הזה ממש לא היה קשור לסיפור.
באותה שניה גורלית הופיעה פתאום רוחו של פראנק זאפה, אותו אמן
מוזיקה פרוגרסיבית ממקודם. פראנקו שלנו, שאין לו שום קשר
לגנראל פראנקו הפשיסט, התחיל לנגן סולו גיטרה מהיר, ואז מלמל
משהו על לארי ועל כך שהוא הלך. פופקורן חשב לעצמו שזאפה כנראה
כבר איבד את שפיותו לערב זה, התעלם ממנו והמשיך הלאה, רק בשביל
למצוא את לארי, שהיה פעם חבר של זאפה עד שנפטר מאיזו
סיבה שכנראה קשורה לסמים או אלכוהול, משוחח עם הגרוזיני. "אני
רק רוצה לגור בתוך לחם!" זעק הפופקורן תוך כדי שהוא מקבל תחושת
דה ז'ה וו קלה. "אלוהים אדירים!" זעק הפופקורן שנית. "קראת
לי?" ענה דוגמן בריטי בעל אגו רצחני. הפופקורן נכנס לשגעון קל
שסופו בהלם קרב, והחל לבכות על עתידו בתור קופאית בסופר מרקט.
הקופאית בסופר מרקט החלה לבכות על עתיד המדינה. המדינה החלה
לבכות בכי קולקטיבי בגלל סצנה מרגשת בסרט. אפילו נפוליאון החל
לבכות מהתרגשות, זה לא סתם כשעושים גבינה עם זיתים על שם של
מישהו. אדמו"ר אחד החל לחייך בשמחה, רדיו ברסלב החל לנגן
מוזיקה חסידית חדשה. צלילים שפעם זכו באירויזיון כעת מפארים את
רבי נחמן מברסלב. פעם זה היה פופ רכרוכי שמפאר את ג'ינג'יס
חאן, היום זה פופ רכרוכי בעברית. עדיף על גרמנית אבל בכל זאת
לא משהו. והנה פתאום נפל גמל קטן מהשמיים, מונגולי, שתי דבשות,
האח של ההוא ממקודם. והתיישב לו על גדר תייל. הפופקורן בהה
בגמל, שבתורו בהה בו חזרה. הפופקורן התאכזב מההפרעה חסרת
הנימוס לסדרו התקין של הסיפור והחיפוש הנצחי אחר האושר. הוא
קשר בחוזקה את שרוכי נעלייו וחזר לטייל בשביל שמוביל לפי מיטב
הבנתו אל האושר הניצחי. הוא טייל בשביל למשך זמן רב מאוד, המסע
היה ארוך ומעייף ונמשך זמן רב מאוד. אך בסוף חמש הדקות של
חציית השביל הוא הגיע לצומת שמפצלת את השביל לשני שבילים. שני
שלטים היו קבועים ליד הצומת. כל אחד מצביע על שביל אחד. על שלט
אחד היה כתוב "אושר עילאי" בעוד על השני היה ציור של בוטן.
הפעם הפופקורן החברותי שלנו לא נלחץ, והוא פשוט הלך לשביל
שנראה נקי יותר שבמקרה גם צמחו בו יותר פרחי פרג. השביל הזה
היה השביל שמסומן בבוטן. הדרך בו הייתה קלה ונעימה, ובצדדיה
צמחו הרבה מאוד פרחי פרג, וגם שיבולי חיטה. בסופה של הדרך,
שהייתה ארוכה אך גם חביבה מאוד, הייתה כרית קטנה על הקרקע.
הפופקורן ידע למה לצפות, לבוטן מונחת בחדווה על הכרית, אבל על
הכרית לא היה כלום. שדבר כזה יפחיד את ידידנו הפופקורן? לא!
הוא פשוט הרים את הכרית במחשבה שהוא ישים אותה בכיסו למקרה
שתתחשק לו שנת לילה נעימה. והנה כשהוא הרים את הכרית הוא גילה
שהמילוי שלה מיוחד עד מאוד. והוא פתח את הכרית (עם הריץרץ הקטן
למעלה) וגילה ערמות של בוטנים בתוך הכרית. הוא החל לאכול
להנאתו את הבוטנים בצפייה ששום דבר מיוחד לא יקרה, ולריבוי
הפתעתו והפתעת הקוראים שום דבר לא קרה חוץ מהרגשה נעימה
לפופקורן. ובאותו הרגע זה היכה בו, הדרך אל האושר היא לא באמת
קיימת, זה סתם שילוב מוזר של תעמולה וצירוף מקרים. המוסר השכל
השני שהפופקורן שזרח מהנאה הבין הוא שבוטנים זו לא מילה גסה!
בוטנים הם טעימים ואפילו מזינים. המוסר השכל השלישי והחבוי
יותר הוא שבוטנים הם בכלל לא אגוז כמו שציבור המיינסטרים מאמין
בגלל שזה מה שאומרים בטלויזיה וברשתות השיווק. בוטנים הם בכלל
ירק!!! זה כל הקטע של הסיפור הזה, אל תאמינו למיינסטרים כי יש
דברים יותר טובים ממה שיש בפריים טיים ברשתות השיווק הגדולות
של מצרכי מזון מעובדים. הפופקורן פשט את בגדיו המעומלנים בעלי
הצווארון הקשיח עד חנק, הוריד את כל המותרות המייגעות ואפילו
קילף את הדבר הלבן המוקצף שצמח סביבו. בתנועתיו האחרונות
והשמחות הוא חזר להיות תירס פשוט, ובנשימתו האחרונה אמר משהו
כמעט בלתי ניתן להבנה בקשר לבוטנים ולתנאי הגידול שהבוטנים
צריכות. יומיים לאחר מכן נטמן התירס בבור מתחת לדשא, במקום שבו
החיטה צומחת והתרנגולים מקרקרים, במקום שלידו זורם נהר. התירס
נח את מנוחתו הניצחית עטוף בחומרים שמרכיבים בעצם לחם, ולא,
אני לא מתכוון לדשא, תרנגולות ודגים. אלא לחיטה, ביצים ומים.
וכאן התירס מצא את שלוותו הניצחית.