[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הבית של יעל
/
תחושות בטן

הסוף:

"הבטחת לי. אמרת לי בעוד שנה - תראי, תהיה חתונה.... דיברת על
ילדים - שניים. שיקרת לי...."
האקדח מכוון לרקה. או לפחות נדמה לי שזו הרקה. למה דווקא לשם
אני מכוונת אין זה ברור, נראה כאילו השכלתי לקחת משהו מסרטי
הפעולה שביזבזו חלק ניכר מחיי....
"אני, אני לא מבין, מה, מה, למה?..." הוא מגמגם. עכשיו הוא
מגמגם. כל התקופה האחרונה שלנו ביחד הוא לא גימגם אפילו פעם
אחת. עם כל ההבטחות וכל הנפלאות שחזה לי, לא היה ולו שמץ של
רעד בקולו כשדיבר. אולי זה מה שמשך אותי אליו. מה שגרם לי
להעריצו ולהקשיב לו בשקיקה - הטון, היציבות, הבטחון העצמי....
אני מביטה בו, כל הבטחון העצמי הזה מתנקז עכשיו לשלולית שתן
אחת גדולה מתחת לכיסאו. אז זה נכון, הם באמת עושים במכנסיים
כשהם מפחדים. גיחכתי לעצמי.
"אתה יודע מה הולך לקרות עכשיו?" אני שואלת, מהדקת את הקנה
לראשו. כמעט שומעת את הלמות ליבו. או שאולי הלמות ליבי.
הוא מתחיל לילל ככלבלב פצוע. לשבריר שניה אני מרחמת עליו.
"שלום, שקרן".

טיפה מתחילה לרדת על לחיי השמאלית, טיפת דם שניתזה מראשו
המנוקב.




עשר דקות לפני:

אני בתוך חדר המדרגות. מתחילה לטפס לכיוון דירתו. אני מכירה
את הדרך הזו כל כך טוב, עד שנראה כאילו אוכל לעבור אותה
בעיניים עצומות. אני חושבת שהן באמת עצומות הפעם.
אני פותחת את הדלת. לא טורחת לדפוק. גינונים מסוג זה לא
מתאימים עכשיו. הוא  יושב ליד השולחן ומולו בחורה לא מוכרת.
כוס קפה ביניהם. ריח אורנים חריף באוויר. שניהם מביטים בי
המומים. כשהיא קולטת את האקדח היא מתחילה לצעוק, ומזנקת לכיוון
הדלת.
אני נותנת לה לברוח. גם כך יש  לי רק כדור אחד.
אנחנו שוב לבד. כפי שהיינו כאן פעמים קודמות. אבל הפעם הקפה
על השולחן לא שלי.




שעה אחת לפני:

אני במרפאה, מחכה לתורי. פקידת הקבלה קוראת בשמי. תורי להיכנס.
שמה לב לעיניים הסובבות אותי. לשניה אחת אני כוכבת במרפאה הזו.
אני שונאת מרפאות, רופאים וחולים.
נכנסת פנימה לרופא. הרופא ממושקף, שערה אחת מלפפת את כל קרחתו,
מביט במסמכים גורליים. "שבי בבקשה". הוא לא מביט בי. צעקה
פנימית,  'תביט בי אדיוט', והוא מביט. "תראי, חמודה, אני אהיה
כנה איתך.  את לא תוכלי להביא ילדים לעולם. אבל יש אופציות
אחרות, יש אימוץ, יש...."  אני כבר לא איתו. אני בתוך הסרט
הפרטי שלי, בו ילדות קטנות בשמלות ורודות וקוקיות מתנדנדות על
נדנדה וצועקות: 'אמא, תראי'.




שבוע לפני:

"תקבעי תור לרופא".
אני שונאת כשהיא צודקת.




חודש לפני:

שוב בדירתו. שוב המראה האפל והדרמטי שמטילה התאורה המעומעמת.
שוב אני איתו, מריחה. באוויר יש ריח ממכר. קטורת בריח אורנים.
אני שואפת לתוכי את הכל. הוא מביט בי , מחייך. כן, הוא גם שמח
לראותני שוב.
אני תוהה כמה היו כאן לפניי, כמה שמעו מפיו בדיוק את אותן
המילים הקסומות. מביטה, מנסה לשאוב ממנו פיסות מידע מצורת
דיבורו, מחיוכו, מהמחוות הקטנות ולא מצליחה לגלות.  'זה
אמיתי?'
"את תהיי אמא טובה", הוא אומר לי לפתע. ואני, באותה שניה רוצה
לקפוץ עליו ולחבקו, שוכחת מהספקנות הקודמת. "שני ילדים. את
תראי".
"לא כדאי חתונה קודם?" אני מחייכת אליו. חלקים פולניים לא
יורדים בכביסה.
והוא, כמובן, מהנהן. "כן. חתונה", הוא אומר, בעודו מרים שוב את
כוס הקפה. הוא בוהה בכוס ואני בוהה בו.

לפני שאני יוצאת מדירתו, הוא אומר: "אם תרצי לבוא שוב... טוב,
את יודעת את המספר שלי.... "  אבל אני החלטתי שלא אתקשר יותר.
החלטות מסוג זה כבר קיבלתי בעבר, והפעם הצלחתי לשבור את השיא
האישי שלי - שבועיים בלי לראותו. אני משתפרת.




חודש ושעה  לפני:

רוח נעימה חודרת מבעד לחלון ומכה בפרצופי. לא, לא מכה , מלטפת.
ואם אומר שלרוח היה ריח נעים זה יישמע נכון? למי אכפת. לרוח
היה ריח נעים. ריח של שלווה. מכיר את הריח הזה?
דו-שיח דמיוני מתקיים עכשיו בתוך ראשי, ביני לבין שוהם. עוד
כשעה אנחנו עומדים להיפגש. אני תוהה איך הוא יפתיע אותי הפעם,
איך ירגש ויסעיר את חיי.
גלית טוענת שזה חולני.  היא אומרת שכל הקשר בינינו לא בריא לי.
אבל מה היא מבינה. ובכלל, היא זו שהתחילה את כדור השלג הזה.
לפני יומיים היא ושיר עשו לי מארב. הן תפסו אותי בדרך למשרד,
רציתי להספיק לסגור עניינים לפני הפגישה איתו. "יעל, חכי
שניה". נעלי העקב של שיר מנסות להדביק את אלו של גלית. "אנחנו
רוצות לדבר איתך". ארבע עיניים ננעצות בי.  מובן שהשיחה הזו
הסתיימה עוד לפני שהתחילה. הן רצו לדבר עליו. אני לא. "אתן לא
מבינות", הרגשתי כנאשם המחפש אחר טיעון מוחץ, "זה כל כך נכון
לי עכשיו. כל כך מתאים. אני יודעת שזה נראה כאילו הפכתי תלויה.
כאילו הפכתי דמות בתסריט שהוא מייצר, אבל...."
אך אלו לא המילים שיצאו מפי. מה שאמרתי אז היה: "ככה אני
רוצה. שלום", והלכתי מפניהן.

מספר מטרים לאחר מכן הרגשתי איך הכעס יורד לי לבטן ומצטבר שם.
כל הגועל נפש חדר פנימה והצליח להכאיב. כאב חד. שניות לאחר מכן
מצאתי את עצמי מקופלת מכאבים על המדשאה. הממטרות פעלו, אבל לי
לא היה אכפת. רק רציתי להיות כבר אצלו. הוא היחיד שיכול להרגיע
אותי עכשיו, לגרום לי להאמין שהעתיד ורוד.
נשארתי כך עוד כמה רגעים. הכאב החל לחלוף.  וממחשבות עליו
עברתי למחשבות אחרות - כשאספר לאמא על מה שקרה, בשיחה הטלפונית
היומית שלנו, היא תגיד שאני חייבת ללכת לרופא. כבר חודשיים
שהיא מנדנדת לי.




שנה לפני:

"את חייבת לפגוש אותו, הוא מדהים".
אני וגלית בבית קפה. כמו תמיד אני שותה הפוך, והיא תה ירוק.
אולי כדאי שאתחיל להיגמל מהקפה הזה. זה עושה לי לא טוב.
"אני אומרת לך, את לא  תצטערי". גלית מביטה בי בנסיונות
ההחייאה האחרונים של השיחה בינינו.
"איך אמרת שקוראים לו?"
"שוהם".
"ואיך את היכרת אותו?"
"דרך חברים. הוא היה במסיבת הרווקות של נירית".
אף פעם לא אהבתי את נירית. היא לא הופתעה שלא הגעתי למסיבה,
כשם שאני לא הופתעתי שהיא התחתנה עם החבר שלי לשעבר.
"קחי, הנה הטלפון שלו. תתקשרי. תנסי פעם אחת. מקסימום זו היתה
חוויה של פעם בחיים".
חוויה של פעם בחיים. כן, אפשר להגדיר זאת כך.
אנחנו נפרדות בחיבוק, היא פונה לרכבה שממול, ואני מביטה שניה
קלה בכרטיס הביקור שלו:

   שוהם. קורא בקפה

נראה טיפשי. טוב, מה יש לי להפסיד....








(תודה ליניב היקר שעזר להפוך בוסר לפרי בשל)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש אנשים עם לב
של אבן.


גאולה
אבן


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/8/04 16:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הבית של יעל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה