אבק באויר,
ברקע רק עצים עירומים המנסים ללמד,
מנסים לתקן, מבכים את מר גורלם.
הכל נראה אפור.
צחוקה המתגלגל של הילדה
נשמע כעת כזעקה המבשרת על בואה של הדממה.
ואני מנסה לשמור על שפיותי,
מנסה בכל הכוח להשאיר את עיני פקוחות לרווחה,
להלך בטבעיות,
לדמיין ציפורים מסביבי מזייפות את שירן.
אבל הרוח הלוהטת מתעקשת,
היא לא מודעת, חובטת בפניי בחוזקה,
מתדפקת על דלת נפשי בכל כוחה.
מאוחר מידי, נלקחתי בשבי,
שפיותי הארורה והבוגדנית ברחה כל עוד נפשה בה
כאשר התבוננה באויב מקרוב.
עיני נעצמות מאליהן אגרופיי קפוצים,
נאחזים באויר עד אשר ציפורניי מעידות על נוכחות השבירה,
זוב דם.
שפתיי קפוצות, מוחי הולך ומתרוקן,
נשאב אל התוהו, נושב עם הרוח.
יהיה אשר יהיה אני משננת בלחש, לא בכי, לא דמעה.
לא אחזור בבושת פנים!
אלוהיי היכן אתה כעת? צמאה נפשי אליך אלוהיי..
ומה אם אצעק? ומה אם אפול מחבלי הרעוע?
הריי האדמה הלחה אשר חיבקה אותי בטובה
כאשר הושלכתי אליה באכזריות תדרוש את החוב.
עמל כפה לא לחינם היה, אדמה ארורה.
הריי שכעת כל כך רציתי לזעוק,
כל כך ביקשתי לצרוח כפי שמעולם לא צרחתי
אך זעקתי תיספג מהר מידי באדמה.
את חובותיי אשלם בזעקות, את נדריי אשלם בדמעותיי הרטובות.
אין מנוס, לאן שלא אלך רק חורבן.
אם אמשיך ללכת אדמם, אם אפול אשלם.
אבדון בכל מקום ובפי, בפי תפילה..