אני כותבת לך עכשיו, המרחק ניכר והלב מותש וכבר רואים את העצב
נחרט בקמטי הפנים. תלמים תלמים של טיפות זולגות שכבר יבשו
וחלומות אבודים שמעולם לא נכבשו. אינני יודעת מדוע אני כותבת
דווקא עכשיו אבל יודעת שאם לא אעשה זאת יגווע משהו בתוכי
וימות.

לנצח אכתוב לך מכתבים אהובי, באשר תלך שם אהיה, באשר תשב אני
אחכה. כמו חבלי קסם שמושכים אותי ללכת אחרייך וכעת כשתמו כולם,
כל חבל וקסמיו, כל רגע וזכרונותיו, אינני נמשכת בשביליך יותר.
לאור זריחה עמומה אני אורזת ויוצאת אל הבלתי מוכר. ייתכן ואפשר
שכאשר תקום נוכחותי תחסר, יודעת אני מה משמעות הדבר. שנים
חייתי ללא חיים, חיפשתי זהות ואיבדתי מהות. דמעות ירדו בלי
לדעת מדוע, וליבי התכווץ ונדם אט אט, שנה אחר שנה, תקווה אחר
תקווה נגוזה.

איך ייתכן שחיים שלמים זכרונות ורגעים שהיו לפנייך נמחקו ואינם
ורק אתה מעסיק מחשבותיי. יושבת לבדי בלילות מזילה על מכתביי
אלו דמעות, וממשיכה הלאה אל אי שם, כל יום ליבי נדם יותר
ויותר. איך ייתכן כי עולם שלם סובב על ציריו, סובב גם עכשיו,
ואני עוצרת דמומה, מחפשת את אותה דמות דהויה, שפעם עוד העירה
בי חיים ועתה מעירה רק כאב.

גשם יורד בכל לילה, שוטף את שביליך, מחבל בעקבותייך, ייתכן שאף
מוחה דמעותייך, ואני, מה נותר ממני, דמות דהויה, חיוורת
ועלובה, מחפשת מהות מאבדת זהות. מה נותר מאישה שבילתה כל חייה
בהליכה בשבילים לא לה. ענה לי אתה, היושב במרומים, מסתתר לך שם
בין עננים, אולי גם למעלה ישנם שבילים בודדים שלא מובילים.
לשום מקום.