שוקעת במחשבות,
חושבת על איך נכנסת לי לחיים
איך הלב שלי איבד שליטה ונמשך אליך
כמו מגנט שמאותו רגע הוא מסרב לעזוב.
אתה מרגיש משהו מוזר בפנים
ואני מחפשת דרך להגיד לך
שזה הלב שלי שנצמד לשלך
וכל פעם שניסיתי, הפחד איים לשסף לי את הגרון
אם רק אפתח את הפה.
עד שיום אחד לקחתי את עצמי בידיים
וחשבתי, שמה שיהיה יותר נוראי,
זה אם האי-וודאות תחנוק אותי למוות
אז אזרתי אומץ ואמרתי לך את שעל לבי
והסקרנות ישבה לי על הוריד
רציתי לשמוע מה יש לך להגיד...
וכשזה קרה, הרגשתי לפתע בלבול, סחרחורת, חולשה
ואז הבנתי, שהסקרנות, הפחד ואי הוודאות,
היו צריכים להסיח את דעתי
עד שהעצבות הייתה מוכנה ותקעה לי סכין בלב.
עכשיו...כל מה שנשאר לי הוא רק התקווה,
התקווה שהעצבות תסיים את מה שהתחילה,
ואז, אהיה חופשייה...