רצתי מהר הביתה. חשבתי שתעצור אותי משטרה, או אולי האבא של
הילדה ההיא. לא יודע. עליתי מהר לחדר שלי וטרקתי את הדלת. לקח
לי כמעט רבע שעה להסדיר את הנשימה. בגלל הקצרת. אבל גם אחרי
שכבר נשמתי כמו שצריך, נשארתי לשבת על המיטה. המום. לא ידעתי
מה לעשות. פתאום הדלת נפתחה. צרחתי מבהלה. אבל זאת רק הייתה
אחות שלי, מוריה.
"מה נבהלת כל כך?" היא שאלה. ראיתי שהיא רוצה לצחוק אבל לא
נעים לה. היא גדולה ממני בשלוש שנים. הרגשתי כאילו העצבים שלי
מתפקעים. "מוריה, אפשר למות אם מישהו זורק לך אבן לראש?". "כן,
אבל תלוי כמה חזק הוא זורק ואיזה אבן. למה? זרקת על מישהו
אבן?". ושוב הוא חייכה חיוך ממזרי כזה, כאילו היא רוצה להתפקע
מצחוק. "לא!" אמרתי, כמעט מיד. רק זה חסר, שהיא תחשוב שהרגתי
מישהו. רק אז הפנים שלה הרצינו "אתה רוצה לדבר על זה?". חשבתי
על האפשרויות. אני יכול לא לספר כלום, אבל אם נגיד תגיע משטרה,
אז מוריה בטעות ככה יכולה להגיד ששאלתי אותה על האבן. היא כבר
בת אחת-עשרה והיא לא משקרת. אוף! למה שאלתי אותה על האבן.
החלטתי שעדיף להתוודות ולספר לה על הכל.
"אז, ככה" התחלתי. כחכחתי בגרון, כמו שמבוגרים עושים והמשכתי.
"את מכירה את השדה שיש בקצה הרחוב? את יודעת, זה שמאחורי משפ'
פיגנבוים". היא התיישבה על המיטה, הבינה שזה הולך להיות סיפור
ארוך, "כן, נו? זה עם העץ באמצע". "כן, בדיוק. אז לפני כמה
שבועות החבר'ה החליטו שנבנה שם מועדון. על העץ, את יודעת". היא
הסתכלה בי בספקנות. "שאלתם את רותה אם היא מסכימה?". רותה היא
רותה פיגנבוים, שהשדה שייך לה. "כן, זאת אומרת אני חושב. תמיר
אמר שהיא הסכימה לו". אבל היא לא הרפתה "כמה אנשים אתה חושב
שהעץ הזה יכול להחזיק?". "אני לא יודע. זה לא היה רעיון שלי
בכלל. תני לספר את הסיפור וזהו!" צעקתי עליה. "טוב בסדר, זה
טיפשי אבל תמשיך".
"אז הלכנו למפעל הישן ולקחנו משם מלא קרשים ועופר הביא מהבית
שלו מסור ומסמרים ופטיש. ואז תמיר ויואב העלו את כל הקרשים לעץ
עם חבל שהם מצאו במפעל. באמצע העבודה, עברה שם איזה ילדה אחת,
שמנה כזאת, דרך השדה. אז עופר בא אליה וביקש ממנה ממש יפה.
"אה, סליחה. זה השדה שלנו ואת לא יכולה לעבור פה. אז היא
נעצרה, הסתכלה עליו- הוא היה גבוה ממנה בחצי ראש- "אני לא
חושבת שאני מפריעה לכם. והשדה לא באמת שייך לכם". ופשוט המשיכה
ללכת.  אחרי איזה רגע, עופר קרא לה "הי! הי!" אבל היא לא
נעצרה. היא רק הרימה את האף הסולד שלה לאויר והחזיקה יותר חזק
את הקלסר שהיה לה ביד. כשעופר חזר לעץ הוא אמר "פשש... ראיתם
את הפוסטמה הזאת.. מהי חושבת לעצמה...". תמיר שהיה על איזה ענף
גבוה בעץ אמר לו "אני לא מבין איך נתת לה ללכת ככה". אז עופר
אמר "טוב, ראית שקראתי לה. חוץ מזה, למה לא נתתם לי איזה גיבוי
או משהו. שהיא תדע שהיא מסתבכת עם ארבע אנשים ולא רק איתי".
תמיר תירץ ש"אני כאן על העץ, מה אתה רוצה שאני אעשה?". יואב
אמר שהוא לא שם לב ופעם הבא שפשוט מאד עופר יקרא לו."
"ומה אתה אמרת?" מוריה הפסיקה אותי. "זהו. אז את זוכרת שאמרת
לי שלא מרביצים לבנות?". ראיתי שזה משמח אותה שאמרתי את זה אבל
היא לא חייכה "נכון, לא מרביצים בכלל. נו?". "אבל אני לא יכול
להגיד את זה לעופר, כי הוא יצחק עליי. אז המצאתי איזה תירוץ,
כמו יואב".
"אז אחרי שסיימנו לבנות את הבית, נשאר לנו עוד עצים, אז תמיר
הציע שנעשה קומזיץ. אז ארגנו כל מיני דברים שצריך לקומזיץ, כמו
תפוחי אדמה ומרשמלו ודברים ובערב, בדיוק כשרצינו להתחיל, היא
שוב עברה. אבל הפעם בחזרה. הפעם היא לא לקחה את הקלסר אלא רק
איזה דף עם ציור עליו.  הפעם תמיר ועופר קמו וחסמו לה את הדרך.
אני יואב נשארו לעטוף את תפוחי האדמה. "סליחה? כבר אמרנו לך
שאת לא יכולה לעבור פה". "כן, מה? את לא מבינה כשאומרים לך
מישהו". היא לא הסתכלה עליהם. היא הסתכלה דרכם, ישר קדימה. הם
עמדו ככה שלושתם, כמעט דקה ולא אמרו כלום. רק חיכו. ואז עופר
נתן מבט בתמיר והופ! חטף את הציור שהילדה החזיקה ביד. עכשיו
היא הסתכלה עליו אבל לא אמרה כלום. כשראיתי אותה היא נראתה לי
כמו חזירה שמנה כזאת. גם חשבתי שהיא סנובית. "את רוצה את זה
בחזרה?" עופר שאל, מנפנף בציור מול הפנים שלה. אבל היא רק
הסתכלה עליו ולא אמרה כלום. "אני יכול לקרוע את זה ככה" הוא
אמר. אבל היא עדיין שתקה. ראיתי  שהיא קופצת את אגרופיה. "לא
רוצה את זה? לא צריך!" ופשוט ככה, הוא קרע את הציור לחתיכות
קטנות שהתעופפו להן עד לריצפה. עכשיו היא שוב הסתכלה קדימה.
ניחשתי שהיא רוצה לבכות, אבל לא יכולתי לראות, בגלל שהייתי
רחוק. בסוף תמיר אמר "בסדר, למדת את הלקח שלך. זאת פעם אחרונה
שאת עוברת בשדה שלנו!" והם פינו לה את הדרך. היא המשיכה ללכת,
אבל היא לא רצה. אחרי כמה מטרים היא שוב הרימה את האף החזירי
שלה גבוה לאויר בלי לומר כלום ופשוט המשיכה ללכת.
אחר כך, כשישבנו מול האש עם השיפודים של המרשמלו, יואב סיפר
שהילדה הזאת היא מרחוב החשמונאים ושכל יום ראשון היא הולכת
לחוג ציור אצל השכנה שלו. "לא אכפת מאיפה היא או מה היא עושה,
אני פשוט לא רוצה שהיא תעבור ליד העץ שלנו". אמר עופר. "כן.
ביקשנו ממנה יפה והיא לא הבינה. אם יש קצת שכל בראש השמן שלה,
היא למדה היום לקח". "כן" אני ויואב הסכמנו בחרש. באמת קיוויתי
שהיא למדה לקח. אבל לא בגלל שלא רציתי להרביץ. בגלל שפחדתי שאם
אני אעמוד לצד עופר ותמיר ברגע המכריע- הם ירביצו לי או יגרשו
אותי מהעץ. כעסתי קצת על יואב, כי אימא אמרה שאולי בקיץ אני
אלך לחוג ציור ורציתי לספר לחבר'ה. אבל עכשיו כבר לא יכולתי.
"אני לא מבינה למה אתה מסתובב עם החבורת מופרעים הזאת" מוריה
שוב קטעה אותי. "כי הם חברים שלי. ואם מי את רוצה שאני אסתובב?
עם ארז הזה? הוא מגעיל. ובכלל, הוא אוכל את הנזלת שלו". "אני
בטוחה שאם תחפש, אתה תמצא. אבל תמשיך בסיפור". אני שונא שהיא
מתנשאת ככה- אם תתאמץ- תצליח. מה? לא חשבתי על זה? לא ניסיתי?
ניסיתי. לא הצלחתי. זהו.
"אז היום, ישבו בבית על העץ ושיחקנו קלפים כשפתאום עופר קלט
אותה עוברת בשדה. "היא לא לומדת. זאתי, הא?" ותמיר אמר "חכה,
בערב, נלמד אותה לקח." ויואב אמר "כן, נראה לה מה זה". ואפילו
אני אמרתי "חוצפנית, זאתי.."
אחרי המשחק הלכתי, כי הבטחתי לעזור לאבא לכסח את הדשא. אבל
בערב חזרתי. הם עדיין שיחקו בקלפים, אבל משחק אחר. הם לא
הסכימו שאני אצטרף באמצע, אז ישבתי בצד וחיכיתי שהם יסיימו.
בינתיים קראתי עיתון- קומיקס שתמיר פעם הביא. ואז ראיתי אותה.
עוברת בשדה. בהליכה בטוחה כזאת. מסתכלת קדימה. היא לא הסתכלה
על העץ בכלל. אולי היא תעבור בלי שהם ישימו לב. לא אמרתי כלום.
קיויתי שהנה, היא תעבור, וזהו. אבל אז תמיר אמר בשקט "הנה היא"
ועופר אמר "יאללה בואו", כמעט בלחישה. הם קמו והתקדמו לכיוון
הדלת. רק עכשיו שמתי לב לערימת החצץ שהיה מונח ליד הדלת. כנראה
שהם אספו אותו בזמן שלא הייתי.
ואז תמיר זרק אבן. "הא! פספסת" אמר לו עופר וזרק גם הוא. גם
הוא פספס. יואב גם זרק אבל הוא בכלל לא היה קרוב. הילדה לא
רצה, אבל אני חושב שעכשיו היא הלכה יותר מהר. הפעם היא הסתכלה
באדמה ולא הרימה את הראש. חשבתי להגיד להם שאני חושב שהיא למדה
לקח והיא לא תעבור בו יותר. אבל הייתי משותק, אולי כי הם היו
כל כך משולהבים. עופר פגע לה ביד. "הא! הנה, נראה אותך עכשיו"
הוא אמר לתמיר. היא ניערה את היד והחזיקה אותה עם היד השנייה,
אבל לא הפסיקה ללכת ולא הרימה את הראש. עכשיו חשבתי על זה שהיא
לא מעיזה. ואז תמיר פגע בה. ישר בראש. היא נפלה ונשארה שוכבת.
הקלסר שלה התפזר על כל הרצפה. "וואו. ראית איזה פגיעה?" תמיר
שאל את עופר, צוחק. "נו, מה אתה אומר? היא למדה לקח?", גם עופר
צחק. ואז יואב שאל, "אתה חושב שהיא מתה?". תמיר ועופר צחקו עוד
קצת ואז נרגעו ורק הסתכלו עליה. היא לא קמה. "יכול להיות" תמיר
אמר. "מה עושים?" שאל יואב. אני חושב שהוא היה על סף היסטריה.
עופר חשב קצת ואז אמר "בואו נסתלק מכאן". ירדנו הכי מהר שיכלנו
מהעץ ורצנו. כל אחד לבית שלו."
למוריה היה מבט רציני על הפנים. "נו. אז אתה חושב שהרגתם
אותה?". "אני לא יודע. ואל תגידי אתם. לי לא היה שום קשר לזה"
אמרתי, מפוחד. היא קמה מהמיטה "היית יכול להגיד להם שהם
מגזימים. עכשיו תחכה". והיא יצאה מהחדר.
ישבתי בחדר עשר דקות וניסיתי לחשוב לאן מוריה הלכה. אולי היא
קראה למשטרה? לא יכול להיות. היא לא תלשין על אח שלה. ואולי?
אולי היא הלכה לחפש את הגופה ולקבור אותה? לא אין סיכוי. אם
היא הייתה צריכה לחפור, היא הייתה קוראת לי לעזור לה. אחרי עשר
דקות היא חזרה לחדר והרגיעה אותי. "טוב, אז השגתי את המספר שלה
מהמורה לציור והתקשרתי אליה הביתה והיא בסדר גמור". נורה אדומה
נדלקה אצלי בראש- "אבל עכשיו היא יודעת שזה הייתי אני". אחותי
עמדה לצאת מהחדר אבל אמרה "אז עכשיו יש לך תירוץ להתנצל".
ושנייה לפני שהיא יצאה היא הוסיפה "ולא, היא לא יודעת שזה היית
אתה כי לא הזדהיתי". והיא יצאה מהחדר.
מאז אני ויואב הפסקנו להסתובב עם עופר ותמיר. פשוט יצא ככה, לא
יודע למה. אולי כי לא חזרנו לבית שעל העץ. מר פיגנבוים פירק
אותו אחרי חודש. אני מעולם לא אזרתי אומץ להתנצל בפני הילדה
ההיא.