שבת בערב. פיסקאות, שמתחילות ככה, יתארו זירת התרחשות סוערת,
או לחילופין, אדם בודד ופתאטי. הערב, חברים, האדם הפאתטי הוא
אני. מגרד לי. מגרד לי בנשמה, ואין לי שום דרך להיפטר מזה.
המשימה הראשונה של הד"ר היהודי מ"שיקגו הופ" כפסיכיאטר, היתה
להרגיע חולה קשור שצעק והשתולל. אף אחד לא הבין אותו. דחפו את
המיטה שלו לקצה המסדרון, שיצא שם מדעתו ושלא יפריע ללבבות
מדממים אמיתיים. כבדרך נס, גור-הפסיכיאטרים הבין את המבטא
הבעייתי של הקוקו, וגירד לו באף. למי מכם שפיספס, הרעיון הוא
שהפסיכי כלל לא היה פסיכי, אלא חסר יכולת מוטורית, שגירד לו
באף. הערב, חברים, המוגבל המגרד הוא אני.
בא לי למות. זו, למשל, פתיחה קלאסית של סיפורים על רווקות תל
אביביות מושלמות, שנשברה להן ציפורן. ברגל. בא לי למות, כי אני
בכלל לא מצליחה לגדל ציפורניים, כי יכולת הריכוז שלי ירדה
למינוס חמש עשרה, כי אני חמישה קילו יותר מדי ובעיקר כי אין אף
אחד שישמע את ההבלים דלעיל. אני מכירה את כל האנשים שנכון לשתף
אותם, אבל כרגע אני ילדה, שהבריזו לה ליום ההולדת. והרי רשימת
האוזניים הזמינות בד"כ:
- אחת, שלא יודעת את זה, אבל כרגע קובעת לעצמה תור לגניקולוג.
- אחת, שמדברת הרבה, מהר ורצוף.
- אחד, המתקרא חבר שלי, שהלך להכיר חברה של חבר אחר.
- אחד, בג'ט לג מהשחקים של מצעד הגאווה של אתמול.
- אחת, שבמצב רוח גרוע בהרבה משלי.
- אחת, שמחכה ליום בו אתקשר כדי להזמין אותי לחתונה שלה.
- עוד כמה, שמתים לנסות עלי פסיכואנליזה.
- ומושב לצים שלם, שהמחשבה עליו כרגע גורמת לשערי לנשור.

הערב, חברים, אני אחסוך מכם את מררתי. ערב טוב.