הבוקר התעוררתי עם משקולות האתמול בחזי.
החתולה המנומרת בכורסא אינה אוהבת חלב, רק בשר-ציד מקופסא.
השמש חזקה כל כך, שאין לה מוקד: היא פרושה מעלינו
כמו חופת מצנח בוערת.
גם ברוח שנושבת במרפסת אין היום נחמה. היא רעה, חונקת, אטומה.

חרצן שזיף אלמוני מתגלגל בפי כמו ציפור טרופה בין שיני החתול,
מציית לגחמות הלשון.
בעלי, שהיה פעם אהוב וחדש, מעלה אבק של הרגל מול המחשב.
איך שנואה המיטה הזוגית, בה אחד ועוד אחת לא מתחברים.