עובדת חיים קטנה: עכשיו לילה, ושקט.
ובשקט יוצאים אלי כל החלומות, הרעים והטובים, שאני חונק לאורך
היום, והם גדלים ומתנפחים להם, כמו בלון שתכף מתפוצץ, אך
בינתיים הם מותחים את שפיותי עד קצה גבול היכולת. בוחנים אותי,
לראות מתי אשתגע ואהיה מריר ומיואש, כמו הרופא ההוא, מאיזה
ספר שקראתי פעם. השמיים השחורים נסגרים עליי אט-אט, וככל שהם
מתקרבים אני מתכווץ, רק כדי לשמור מרחק, ממש כמו הפחדים
שחונקים אותי לפני שאני מתחיל עם איזו בחורה. ואני אוסף את
השברים - מלקט אותם כמו הילדים הקטנים בבית הכנסת, כשזורקים
סוכריות - מסדר אותם בצורה של לב, יפה וסימטרי, מדביק בעדינות,
כדי לא לשבור לעצמי את הלב בטעות, עוטף בזהירות בניילון נצמד,
כדי שיישאר ישר.
ואז אני עולה לגג, מביט בנוף היפהפה של הרי מואב ומדבר יהודה,
ומעיף את הלב שלי מחמש קומות, מביט בו מתנפץ בהנאה מזוכיסטית
לחלוטין, רק כדי להתחיל את המונולוג הזה מחדש. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.