[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רועי בלום
/
אסיר 54756 חלק ה'

מומלץ לקרוא את הפרקים הראשונים מהסיפור


הרכב נעצר בחריקה ליד הבית. "צריך כבר להחליף את הברקסים", רטן
תוך כדי סיבוב המפתח וכיבוי הרכב. הרחוב היה שקט יחסית, סביבות
השעה 22:00, הוא ניחש, בלי להביט בשעון, מצפה לראות אנשיים
מסתובבים, יושבים בחבורות, מעבירים את הקרירות של הערב בצותא
מחוץ לבתים החמים.
השכונה שלו הייתה עתיקה, אולי עתיקה מידי לטעמו, אבל בשכר שהוא
הרוויח זה מה שהוא הצליח לשכור, כמעט ולא הכיר את השכנים, יכול
היה לזהות פרצוף פה פרצוף שם, אבל מבחירה עדיין לא התערבב
באנשים העתיקים של השכונה.
הוא יצא מהרכב, לוקח איתו שני ארגזים של מוצרי מזון שקנה בדרך.
מזמן הבחין שאריזה בארגז מועילה יותר ואין צורך לרדת אל הרכב
מספר פעמים. שוב סובב מבטו, מחפש נפשות המסתובבות ברחוב הישן,
הכמעט עתיק של לוד היהודיה, מבחין בשקט המעט מפחיד שנח ברחוב.

עכברושים חלפו על פניו בזמן שצעד בכיוון חדר המדרגות, ספק
משחקים ספק אוכלים אחד את השני, נעלמים מתחת לגרם המדרגות, לא
ממש מבחינים בו. המשקל של המוצרים המעטים שקנה הכביד עליו מעט
אולם הוא נע במהירות, חושש מהרחוב השקט, מחזיק את צרור המפתחות
ביד על מנת למצוא עצמו בדירה השכורה שלו כמה שיותר מהר. נידמה
היה כי שמע קולות מאחוריו אולם סירב להסתובב, ובצעדים מהירים
מצא עצמו עומד מול דלת העץ הצהובה, הישנה, המעט שחוקה של ביתו.
המפתח חדר פנימה במהירות והסתובב בקלות, דחיפה קלה של הדלת
והוא מצא עצמו בתוך הדירה, סוגר עם אחת מרגליו את הדלת, מביט
תוך כדי לאחור, רואה כי אין איש אחריו.
נשימה של שחרור וחצי אנחה יצאה מפיו בזמן שהניח את המצרכים על
שולחן המטבח עדיין בלי להדליק את האור. היד שלו כמו זזה מעצמה,
הרימה את המתג והמנורה הישנה נידלקה, מראה לו את הדירה שלו מזה
חודשים רבים.
סיבוב קצר של ראשו הזכיר לו את היום הראשון בו נכנס לדירה,
ישנה ומוזנחת כמו הבעלים שניכנסו אחריו, ניראה כאילו לא גרו בה
מספר חודשים אולי שנים, סיבוב קצר בדירה והוא כמעט ברח ממנה,
אז התעשת, הוריד את המחיר שביקשו הבעלים לפחות מחצי וחתם על
החוזה. נראה היה אז כי הבעלים עצמם נשמו לרווחה אף יותר ממנו.
מאז כמעט ולא ראה את הבעלים, היה שולח את הכסף בדואר, מוריד
הוצאות לתיקון הדירה כולל קבלות, אהב לסדר את הדברים בעצמו.
המטבח כמעט ניבנה מחדש בידיו שלו. זה לקח לו כמה חודשים, יותר
מחוסר זמן ועצלות מאשר מסיבה אחרת. ידע כי יש לו ידיים טובות
ואם היה משקיע מעט יותר היה יכול ליצור ארמון, אבל בראשו הייתה
כל הזמן המחשבה כי זו דירה זמנית ולכן סירב להשקיע את כל כולו
בה.

דקות קצרות חלפו עד שהתיישב על הכורסה שרק קנה, פינוק קטן
שחייב היה להכניס לפני כמה חודשים, פינוק אשר היה אחד הרעיונות
הטובים ביותר שלו. הכורסאות הישנות שנישארו בדירה, מי יודע
ממתי, ניזרקו החוצה וסט של שתי כורסאות הוצב בסלון הקטן שלו.
הוא ידע שאין צורך לפנות מהרחוב את הכורסאות הישנות, כבר יהיה
מי שיקח אותם והוא לא הופתע כאשר כבר למחרת הן לא היו במקום בו
זרק אותן.
שלט הטלוויזיה כמו מעצמו הופיע בתוך ידו והוא הדליק אותו בלי
ממש לשים לב, חוזר בדמיונו לכלא, ניזכר שוב באיש האפור שראה
באותו היום, חוזר למילים של ה"זקן", חצי חושב חצי חולם מה
לעשות.
רעש לא ברור העיר אותו כאשר הוא הבחין כי הוא עדיין על הספה,
הטלוויזיה דולקת מולו והשעה על השעון הנימצא על הקיר מראה כי
שתיים לפנות בוקר יהיה בתוך דקות אחדות.
משך עצמו בקושי למיטה הלא מסודרת שלו ונישכב, מביט בתיקרה
הלבנה שרק לפני חודש צבע בפעם השלישית מאז הגיע לדירה, זבובים
קטנים טיילו על יד החלון הפונה לרחוב ומכונית חלפה ביעף ברחוב,
משמיעה קול גניחה ונעלמת בשקט.
הדמות שוב הופיעה מול עיניו, עיניה צהובות ומבטה חודר, והיא
פצועה, מביטה בו כמו שהוא הביט בה. חש כאילו היא שמביטה בו,
צופה בו, חשה שאין היא הפצועה אלא הוא זה הקרוע בנפשו. הדמות
התרוממה לכיוונו, לחשה לו משהו. הוא התקרב, לא שומע אותה, מנסה
להבין את שהיא אומרת, אינו שומע קול כאשר רק שפתייה זזות. ניסה
לומר לה שאינו שומע ואז היא פתחה פיה לרווחה, שינייה אפורות
שחורות, לשונה חורצת יצאה לכיוונו עוטפת אותו והוא החל מרגיש
נחנק.  מרחוק קול מוזר החל להישמע חודר בינו לבין הלשון שהפכה
להיות כל עולמו. הקול מתחזק וצורח, והוא מנסה להלחם בלשון
והקול מצפצף וזועק חודר את שכבותיה של הלשון.
עיניו ניפתחו והוא מבוהל, מנסה בעזרת ידיו להלחם בלשון, מבחין
כי שוכב במיטתו, השעון המעורר צילצל בעוז מולו מזכיר כי השעה
היא שש לפנות בוקר. שליחה מהירה של ידיו לכיוון עיניו ושפשוף
מהיר שלהן הצליחו להעיר אותו מעט יותר. הוא דידה כלפי המקלחת,
מבחין כי עדיין לבוש באותם הבגדים שלבש אתמול, ניזכר כי כלל לא
התקלח בערב.
המים הפושרים העירו אותו והוא החל משחק בברז, מנסה להוציא מים
חמים יותר, לא מצליח. קללה קטנה עלתה בראשו בזמן שהבין כי הדוד
שוב שבק והוא יצטרך בשנית או בשלישת לתקן אותו, לא בטוח מתי
יהיה לו זמן, זוכר כי הוא צריך להיות במשמרת רצופה בכלא לשלושה
ימים החל מעוד כמה  שעות בודדות.
דלת המקלחון ניפתחה מצידו והוא מיהר לתפוס את המגבת, חש את גל
החום של היום מתחיל להופיע, זוכר את החום מאתמול ,יודע כי הוא
הולך להזיע עוד לפני שיגיע לכלא.
ארוחת הבוקר שלו כללה דגנים מתוקים בחלב, חביתה שכמעט והתעצל
להכין ופיתה שהוכנסה אתמול למקרר. במבט נוסף הבחין ששכח לקנות
גבינה. אוכל בלי ממש להרגיש את האוכל יורד לתוך הקיבה, נותן
לדמות האפורה שוב ושוב לחדור לתוך הראש שלו, מסרב להניח לה,
מגיע להחלטה כי הוא צריך למצוא את כל המידע על האסיר, מריץ
בראשו אופציות אפשריות למלחמה בינו לבין ה"זקן", רואה איך
בכולן כמעט הוא מצליח להדוף את טענותיו, ואז חוזר לצלחת, מבחין
כי הפסיק לאכול.

שלוש שעות עברו והוא ניכנס לכלא, מברך לשלום חלק מהפרצופים
שהכיר. חברים לא היו לו שם, אולי מעט מכרים, יודע כי הוא לא
טיפוס חברותי, מה גם שהאנשים שם לא היו בדיוק מה שהוא חיפש
לחברים, יודע או אולי חש כי הוא שווה יותר, מסרב להכניס אותם
לחייו. היו מהם שניסו בהתחלה פה ושם לקשור קשר, אולם התעלמותו
מהם הרחיקה אותו, ומספר האנשים שעוד היו מברכים אותו לשלום, או
חשים אם הוא נמצא או שלא נימצא במקום, קטן מיום ליום, עד שהיום
מלבד הצוות במרפאה ועוד סוהר אחד פה וסוהר שם איש לא היה מבחין
אף במידה והיה מוחלף באחר, או שלא היה מגיע לשבועות מספר.
החדרים והמסדרונות חלפו על פניו, כמעט ולא שם לב לאליהם, מביט
באנשים שעובר על פניהם אולם לא ממש רואה אותם. חלקם מרימים יד,
מברכים אולי. הוא לא טורח, מסרב להכיר בהם, מסרב להיות איתם
בקשר, ממהר למרפאה לבחון האם מצב האסיר השתפר או שמא מצבו
הורע.
"חיים", שומע קול מאחוריו ומאט מעט את הקצב בלי לסובב את
הראש.
"חיים", פעם שניה הקול מתחזק והוא נעצר, עדיין לא מסתובב,
ממתין להמשך, מזהה כי הסוהר הראשי הוא שפנה אליו.
"חיים, תסתובב", הסוהר יורה פקודה והוא מסתובב, מבחין בגבר
הזקן הקשוח שעומד מולו, הוא כבר עשרים שנה סוהר ראשי וידוע
כאיש קשוח, יש אומרים קשוח מידי אבל לפחות גם הסוהרים ויותר
חשוב האסירים נירתעים ממנו. משהו בגישה שלו השקטה מאוד בדרך
כלל, אינו אומר מילה כמעט לעולם אם היא לא חייבת להאמר, אבל
כאשר יש בלגן, הוא מופיע ראשון ואבוי למי שפישל. הסיפורים שהוא
שמע על הסוהר משני הצדדים בכלא הזה, הן מהסוהרים שעוד דיברו
איתו והן מהאסירים גרמו לו לפיק בירכיים בכל פעם שהבחין בו.
הייתה להם שיחה אחת, שיחה? לא בטוח. אולי שיח, הסוהר פגש אותו
ביום הראשון אמר לו אז מי הוא ואיחל לו בהצלחה, לא יותר לא
פחות. הוא לא ביקש לא דרש אבל משהו בעוצמה שלו חדר לחיים והוא
ידע כי מול האיש הזה הוא לא יעמוד, יש כאלו שלא שווה להלחם בהם
אף פעם והסוהר הראשי היה אחד מהם.

"חיים, בוא נלך ביחד כמה דקות", הסוהר שוב אמר שוב בשקט, כמעט
ולא נישמע במסדרון מהרגע שהבחין כי חיים שומע אותו. הסוהר החל
מתקדם לכיוונו בזמן שהשרירים ברגליים של חיים החלו להמתח, כל
מה שהוא רצה כרגע היה לברוח, להעלם, או בעיקר לא להיות ליד
הסוהר הראשי. הוא ראה את עצמו נילחם ברופא ה"זקן" אבל הוא לא
יכול היה אפילו לדמין את עצמו עומד מול הסוהר הראשי.
הדימיון כבר החל לרוץ מהר בראשו למקומות לא ברורים, מרגיש איך
ה"זקן" כבר דיבר עם הסוהר הראשי, כבר הזהיר אותו מה"רופא
הצעיר" שדוחף את אפו למקומות שהוא לא צריך להיות שם.
כבר הרגיש כי עכשיו הסוהר הולך לומר לו לרדת מהסיפור,"מדובר על
רוצח שוטרים" הוא כבר שמע את המילים נאמרות מבלי שהסוהר שהתקרב
אליו אף פתח את פיו. "תעזוב את זה" יאמר לו בקול שקט, והוא ידע
כי לאחר מכן הוא יתרחק מהאיש כמו מצורע, לו משנה כמה סבל עבר
האיש הזה, אין סיכוי שהסוהר לא ידע על זה, ועוד יותר אין סיכוי
שהוא ילחם בסוהר.

הסוהר נעמד על ידו, מבחין במתח האוחז בחיים, נראה מעט מרוצה
מכך, יודע ומרגיש את העוצמה שיש לו בכלא. "בוא" אמר לחיים והחל
להתקדם, "אתה בטח בדרך למרפאה, זה טוב לי", המשיך, עדיין לא
מסיים, לוקח נשימה קצרה וממשיך: "יש דברים..." ממשיך ללכת אבל
משתתק, חושב איך ומה לומר בזמן שחיים הולך אחריו. "יש דברים
שקורים בכלא שאפילו אני לא שולט בהם", ממשיך ואז משתתק, נותן
למידע לרדת למוחו של הרופא הצעיר, המופתע מהגילוי הזה, בטוח כי
הסוהר בוחן אותו, לא מאמין שהסוהר אינו שולט בכל הכלא.
הסוהר נעצר לרגע ומביט ברופא, עינייו בוחנות אותו לרגע ואז הוא
ממשיך ללכת, נותן לרופא ללכת אחריו. "אני לא אוהב ללכת סחור
סחור", ממשיך. "יש אסיר מסויים..."
חיים מרגיש כי הינה יוצא הנושא, בעוד רגע הוא יקבל את ההוראה
שלא לטפל בו, אולי, גרוע יותר, יקבל הוראה להרוג אותו, ואז?
הוא לא היה בטוח האם יעז לסרב לסוהר, "מי יודע מה קורה לאדם
שמסרב לסוהר בכלא הזה", תהה לעצמו, ממשיך להקשיב לסוהר.
"... אולי כבר יצא לך לראות אותו, אני לא זוכר את המספר המדויק
שלו אבל הוא הגיע אתמול למרפאה שלכם." שוב משתתק נותן לרופא
זמן לחשוב, תוך כדי שהוא מעט מאט את קצב ההליכה, גורם לחיים
להצמד אליו ואז ממשיך לדבר יותר בשקט.
"האסיר הזה סבל קשות, הוא סבל..." משתתק כאילו לא בטוח מה לומר
ואיך, "הוא סבל, יתכן גם בגללי, אני עשיתי מעשה שלא יעשה." שוב
משתתק נעצר ומסתובב לכיוון חיים. "בשביל זה אני צריך את
עזרתך."
הרופא מוצא עצמו עומד מול הסוהר הזקן, איש לא צעיר בכלל, ניתן
לומר מעט כרסתן אבל בהחלט מנסה לשמור על עצמו. כבר ראה אותו
מתאמן כמעט כל יום במשך השבוע, מרחוק כאשר היה עובר ליד חדר
הכושר שנועד לעובדים במתקן. עיניו של האיש ניראות לפתע כאילו
איבדו מעט מהזוהר שהיה בהן, מעט עייפות נמצאת שם, והאיש צריך
ממנו, אחד האנשים הכי חלשים בכלא, עזרה.
נראה כי הסוהר מצא את מה שיש לו לומר והמתין שהרופא הצעיר
יחזור להתרכז בו מהמחשבות שניראו היטב על פניו. כאשר חיים הראה
את זה הסוהר המשיך, "מאחורי האסיר הזה יש סיפור ארוך, אולי
ארוך מידי אבל יש גם משהו מעבר לסיפור, אני לא מחבב את האסיר
הזה אבל..." ממתין שניות אחדות, "אני גם לא אוהב שעושים בכלא
שלי דברים שאני לא מסכים להם, אנשים לא משנה מה עשו...  הם לא
חיות." שוב משתתק. הקול שלו עדיין שקט מאוד, כמעט ולא נישמע,
אבל קשוח והחלטי.
הוא נותן עוד שניות אחדות לרופא להבין ואז שוב ממשיך: "אני
רוצה את עזרתך עם האסיר, אני רוצה שיחלים." משתתק נותן לפצצה
האחרונה שזרק לחלחל.
הרופא עדיין לא מצליח לעכל את הנאמר ופולט: "אבל הזקן..." מייד
מושתק על ידי הסוהר. "אני אטפל בזקן, אתה באסיר." מסיים מביט
לרגע ארוך בעיני חיים ומתחיל להתרחק, יודע שהוא לא יסרב לו.

הרופא מוצא את עצמו עומד עוד דקות ארוכות לאחר שאפילו הד צעדיו
של הסוהר נדם, מנסה לעכל, מנסה להבין את מה שרק קרה פה. עד
הבוקר הוא היה לבד במערכה מול כל העולם על מנת להבין או להציל
את האסיר, ועכשיו, עכשיו ניכנס למשחק גורם כוח חדש, חזק מאוד
אבל... אבל הגורם הזה צריך דווקא את עזרתו של הרופא הצעיר,
החלש, זה שאין לו קשרים עם אף אחד בכלא.
המושג "רוצח שוטרים" חלף לו בראש בזמן שהבין למה הסוהר פנה
אליו. יש מעטים שבאמת יכולים לטפל באסיר והוא אחד מהם. יש עוד
מעטים יותר שיעזו לפעול כנגד חבריהם השוטרים, הסוהרים ואפילו
נגד הרופא הזקן.
"אבל בעיסקה כמו כל עיסקה יש שני צדדים, ואם הוא הסכים להציל
את האסיר מה הוא יקבל בתמורה מהסוהר, לא יתכן שהסוהר ידע כי
הוא מתכנן להציל אותו, ואולי..." המחשבות קדחו בראשו והוא לא
הבחין כי רגליו הובילו אותו למרפאה.
מופתע חזר לעצמו כאשר הבין כי במרפאה יש יותר מאשר רק אנשי
הסגל, גם הרופא הזקן היה שם גם הסוהר הראשי ועוד שניים שלושה
סוהרים היו בחדר של האסיר האפור. הם דיברו בשקט וכאשר הוא
ניכנס הם השתתקו. "מה קורה פה?" ספק אמר ספק שאל אותם, עובר על
פניהם ולא מקבל תשובה, עיניו של הסוהר בערו בעודו מסתכל עליו
אולם הוא לא אמר מילה. הרופא הזקן לאחר שתיקה ארוכה הביט בו
בבוז ואמר: "באתי לראות מה שלום האסיר, זה תפקידי בתור רופא
ראשי, לא?" סיים בשאלה, לא ממש ממתין לתשובה. הפסיק להביט
ברופא הצעיר וחזר להביט בסוהר ובשאר המלווים, "כן, ניראה כי
הצעיר המסכן הולך לאבד את חייו, לא ניראה לי שבמצבו זה נצליח
לייצב אותו, מה אתה אומר ד"ר חיים?" פנה שוב היישר לרופא
הצעיר.
חיים הבחין כי כל המבטים ניצמדו אליו, מהרופא הראשי הסוהר
והמלווים ועד להפתעתו החולה ששכב במיטה והביט בו בעיניים
צהובות קשוחות. "אני חושב שיתכן ונצליח להחזיר אותו לחיים..."
לא הצליח לסיים את המשפט כאשר אחד הסוהרים פלט קול לא ברור
והרופא הזקן השתיק אותו בהינף יד: "ואיך אתה חושב לעשות זאת,
תראה את מצב גופו הירוד, רוב הסיכויים שהוא לא יעבור עוד לילה
בחיים, האם אתה מתכון להיות המטפלת שלו? כי לי בטח שאין זמן
לזה."
חיים חש שמשהו מוזר קורה פה ואז הבחין שהמלכודת נחתה עליו בלי
שהוא שם לב, הוא כבר לא יכול להתחמק מאחריות, מעכשיו אם האסיר
ימות יוכלו לומר כולם כי הוא טיפל בו, בטח אם יקבל עליו את
האחריות, ואם יחיה יהיה לשאר האנשים סיבה לטפל בו.
העיניים שננעצו בו כמעט על ידי כולם בחדר, הרתיעו אותו מלקבל
עליו את החולה, אולם בסופו של דבר פלט "כן" חלש לכיוון הרופא
הראשי תוך כדי זה שהוא מבחין בעיניים הצהובות המסרבות להפרד
ממנו. רק לאחר מכן הן נעצמו בחזרה, הוא חש את כל הלחץ משתחרר
בתוך תוכו ונעלם, ההחלטה ניתנה וניראה כי כל הנפשות בחדר
מרוצות, אפילו הוא עצמו להפתעתו היה מרוצה.

הנפשות בחדר נעלמו כמעט מייד, הסוהרים המלווים בחנו אותו במבט
ארוך תוך כדי יציאה. הרופא הראשי יצא כלל בלי להביט בו, והסוהר
בחן את האסיר עוד שניות אחדות ואז החל יוצא.
חיים לא היה בטוח אם הסוהר אכן איחל לו בהצלחה או שהוא דמיין
את זה, אבל הוא הבחין כי להבדיל מאתמול, נשימותיו של האסיר
הפכו להיות מעט רגועות יותר.
לחץ החל להופיע והוא זינק מהחדר לכיוון השרותיים, משחרר את כל
שאכל בבוקר, עוצם את עיניו, ומרגיש לפתע מעט טוב יותר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נו, טוב, שיהיה,
לא משנה.




ק. קוביין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/04 1:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רועי בלום

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה