"אני חייבת להגיד לך את זה, אני כבר לא יכולה יותר. אני חייבת
להוציא את זה ממני, להתנקות, להשליך את הלאה", התייפחתי לידו.
"את יכולה להגיד לי הכל, את יודעת את זה, אנחנו כמו נשמות
תאומות, אני אבין את מה שאת תגידי לי ואת יודעת שאני אכבד את
זה ואני אקשיב לך, להכל", הוא אמר, תופס את ידי ומצמיד אותה
אליו.
"אני יודעת את זה, אני מודעת לזה שתבין ותכבד ועדיין תאהב
אותי, אבל אני פשוט לא מצליחה להוציא את זה, הפה שלי לא מצליח
לדבר, מיתרי הקול שלי פתאום נהפכים לאילמים". נשכבתי לידו,
מניחה את ראשי על כתפו ומתמכרת לריחו הגברי.
הוא היה אהבת חיי. יותר ממנו לא יכלתי לבקש. אהבתי אותו יותר
מאשר את עצמי, סגדתי לו, הערצתי אותו. ידעתי שאשאר איתו לנצח,
שלעולם לא ניפרד, גם עוד הרבה שנים.
"אתה זוכר לפני חצי שנה את החופשה שיצאת אתה ואח שלך, שטסתם
ליוון?" אני זכרתי, זכרתי ועוד איך, אף פעם לא הצלחתי לשכוח
אותה, עד כמה שניסיתי. אני זוכרת עוד שנלחצתי מהפרידה שלנו,
אחיו קיבל כרטיסים לשבוע ביוון, זכה בהגרלה, שבוע אחרי שנפרד
מהחברה שלו ואז הציע לאחיו, חברו הטוב, לצאת איתו לחופשה.
הוא הנהן, עיניו הסקרניות מביטות בשלי, מחפשות תשובה, מחפשות
את המילים שעוד מעט יישמעו מעצמן.
"בלילה השני בא לבקר השכן מלמעלה, לבדוק אם הכל בסדר אם אני
חיה, נושמת, אם אני רוצה איזה סקס טוב" בשלב הזה כבר לא הצלחתי
להתאפק, דמעות זלגו מעיני והוא חיבק אותי. ידע מה ההמשך, אולי
פוחד לשמוע, אבל הוא ידע. והמילים לא יכולות להיות כ"כ קשות,
יותר מאשר המחשבות.