בפסח נסענו לעשות מנגל בכנרת, אבל אמא ואבא שלי רבו בדרך אז
דוד נחום הציע שנלך לבקר את החיזר של איזה קיבוץ אחד בצפון
שנחת להם. אבא שלי אמר שזה לא חייזר זה סתם חרא קטן וירוק,
ואמא אמרה גם כן עוד מבין גדול בחייזרים, ואבא התחיל לפתוח
עליה ג'ורה רצינית כך שבסוף כולנו נסענו לראות את החרא הקטן
והירוק שנחת בקיבוץ בשנה שעברה. בדרך הם התחילו לריב משהו על
הקיבוצים שכבר לא שווים כמו פעם, אבל הויכוח הזה שיעמם אותי אז
לא הקשבתי. אחרי שהם רבים הרבה אני כבר לא שם לב, כמו התקתוק
של השעון בבית של סבתא. רק דוד נחום היה מעוצבן לאללה, והביט
כל הזמן בחלון. דוד נחום מעוצבן הרבה מאז שדודה מרים עזבה אותו
אבל שומר בפנים כמו ילד גדול ואמיץ. אני בטוח שכשאף אחד לא שם
לב הוא עושה לעצמו את הסימן שלימדו אותנו בערוץ הילדים לעשות
שולם. לפעמים כשדוד נחום בא לבקר הוא רואה איתי ערץ הילדים,
במיוחד כיש ריקודים וזה.
אחרי כמה סיבובים הגענו לקיבוץ, והחננו ליד הפאב שלו, איפה
שכתוב חניה למבקרים. הקיבוץ מה זה ירוק ונחמד, אבל אני לא
רציתי נחמד. רציתי את החייזר. ראיתי מלנתלפים חייזרים
בטלוויזיה ותמיד רציתי לשאול אותם שאלות, אבל כשאתה מתקשר
למספר על המסך, תמיד מקדים אותך איזה ילד מפגר אחר.
בסוף הגענו לפינה של החייזר שהיתה בדיוק אחרי הפינה של החיות.
במקום חרא קטן וירוק היה שם באמת חייזר, בערך בגודל של בן-אדם,
עם עיניים גדולות בצבע כסף ואנטנה. אמא ואבא היו עדיין בויכוח
שלהם ודוד נחום נתקע בפינת החי בכלוב של היונים, וכך הייתי
לבדי מול החייזר.
הוא די נראה כמו סתם אחד עם חליפה ירוקה, ובאמת כשהוא הסתובב
ראיתי שיש לו חור בחליפה. אתה לא עובד עלי, אמרתי לו. אתה לא
באמת כמו בסקאלי ומולדר שההורים מקליטים לי. אתה סתם. נכון,
הוא אמר, אבל זה העבודה שלי, אני מתברנס מזה. מהקול שלו ישר
קלטתי שהוא ערבי. אתה סתם ערבי אמרתי לו. כן, וואלק הוא אמר.
איך זה להיות ערבי? שאלתי. וואלק מה אכבת לך? אמר החייזר. לא
יודע, אם אתה לא חייזר, לפחות אני אוכל לספר לחברים שלי שראיתי
ערבי מנייאק. למה לדבר ככה? שאל אותי החייזר. אתה חושף זה קל
לעמוד בשמש כל היום?
החייזר הוריד את המסכה לנגב את הזעה והיה לו מבט עצוב בפנים
כמו של דוד נחום. הוא אמר שמאז שלקחו את החרא הקטן הירוק
למעבדות בויצמן הוא עומד בקיבוץ כל יום ומתחזה כי אין עבודה.
נתתי לו קצת מהמימיה שלי והוא אמר תודה, אתה בסדר אתה.
אחרי זה אמא ואבא לקחו אותי בחזרה, אבל דוד נחום נשאר בקיבוץ
ועכשיו הוא עושה שם את פינת החי, ומנגב כל יום חומוס עם החייזר
הערבי. סיפרתי לחברים שלי שפגשתי ערבי אמיתי ודיברתי איתו אבל
אף אחד לא האמין לי חוץ מירח, הילדה החדשה שגרה פעם בפיתוח
ועכשיו היא בסתם הרצליה איפה שאני לומד. אז מה אכפת לי. לא
באמת.