נכנס לחדר. כסא. מתיישב מהר. לחיצה. למה המחשב כל כך איטי?
מייל. המייל שמוקדש רק למה שחשוב לו במיוחד. ושכל החברות
והוירוסים ישלחו את עצמם למקום אחר. לכתובת הזאת אף אחד לא
ישלח שטויות. רק מי שצריך להכיר אותה מכיר אותה.

שש הודעות חדשות. וואו.  שש. אחת אחת הוא עובר עליהן, מתענג על
כל מילה. החברים הכי טובים שלו. החברים הכי טובים שלו שלא פגש
מעולם. החברים הכי טובים שלו, שלהודעות שלהם הוא מחכה כל יום.

ההודעות שקובעות האם היום היה מוצלח או לא.

הנה הודעה מהחבר הבאמת הכי טוב שלו. אותו הוא גם מכיר. אבל הוא
לא החבר הכי טוב שלו כשהם נפגשים במקרה ברחוב או באוטובוס. הוא
החבר הכי טוב שלו רק כאן, בעולם הזה, בעולם שבו רק המלים
חשובות.

מלים. מלים זה מה שהוא יודע. לא ספרות. לא שירה. לא מונולוג.
פשוט מלים. הוא חי. קורים לו דברים והוא מנסח אותם במלים. זה
מה שהוא עושה. כל יום. וכשיוצא לו משהו מיוחד הוא נותן להם
לדעת. והחברים שלו מבינים. לא את מה שקרה לו, אלא רק את המלים
שאתן הוא מנסח את זה. הם עוברים לידו ברחוב, לא מזהים, חלקם כי
אינם יודעים איך הוא נראה וחלקם כי הם פשוט לא שמים לב אליו,
ולא אכפת להם בכלל אם קרה לו משהו היום. אולי הוא קם עם מצב
רוח רע, אולי הוא החליט שהחיים שלו לא שווים כלום, אולי הוא
הגיע לתובנה חשובה על מהות הקיום? למי אכפת. סתם עוד בן אדם לא
מתבלט. אבל אז הם מגיעים הביתה ואם אין להם מה לעשות הם
מתיישבים לקרא את המלים שלו. אותן הם מבינים. וואו, הם אומרים,
אילו מלים יפות! מי שכתב אותן בטח ממש מוכשר. בטח החיים שלו
ממש מעניינים ומלאי תובנות. הלוואי שהייתי מכיר אותו, הם
חושבים. יש לנו המון על מה לדבר! יש לנו המון במשותף!

הם קוראים את המלים, מילה אחר מילה, וכותבים לו תגובה. אתה ממש
מוכשר, הם כותבים לו. ענק. גדול. מדהים. מרגש. הצלחת לכתוב
בדיוק את מה שהרגשתי היום. והם נותנים לו ציון. חמש כמובן. הוא
הרי יודע לכתוב מלים כל כך טוב. לא שירה. לא סיפור. לא
מונולוג. פשוט מלים. והוא יושב, ועובר על התגובות אחת אחת,
ומתרגש כל פעם מחדש מאיך שכולם מבינים אותו.

הוא מתיישב לכתוב עוד מלים. רק בשבילם. בעצם לא קרה לו כלום
היום. היום לא שונה מאתמול או משלשום. הוא שוב עבר ליד הרבה
אנשים שלא שמו לב אליו או לא הכירו אותו,  ועכשיו הוא מתיישב
כדי לכתוב מלים בשבילם. מלים שירגשו אותם ושיגרמו להם להבין
אותו. להבין מה? הוא לא יודע. להבין. להכיר. לפחות בעולם הזה
של הבמה החדשה הוא רוצה שיכירו אותו, ולמרות שהוא יודע שהוא לא
מתכוון לחצי מהמלים שהוא כותב, הוא יכתוב עוד ועוד מלים. הם
כבר ידעו למה הוא התכוון. הם כבר יבינו.