הפכת להיות סתם מישהו שאני שוכבת איתו. כל מה שהרגשתי כלפיך,
כל הרעש שעשיתי מה"יחסים" שלנו התחלף באכזבה. השלמה. למרות הכל
אני עדיין מכורה אליך, לקול שלך, למגע שלך. לאצבעות שלי יש
חיים משל עצמן בכל פעם שאני מתקשרת, אני לא באמת רוצה להתקשר.
אני מרגישה כאילו מישהו מכריח אותי. המבט שלך שפעם הייתי בטוחה
שהוא טומן בחובו אהבה/הערצה/רצון אמיתי להיות איתי התגלה לי
כעת כמבט שמסמל כולו חרמנות ריגעית ולא יותר מזה. גם כשאתה כאן
ואני שוכבת עירומה לצידך, מחייך את אותו חיוך שכה אהבתי פעם
ומרגישה שלמה עם העירום שלי כפי שלא הרגשתי שנים, משהו בכל זאת
חסר לי. אין כבר את הרצון שתישאר כאן, אני כבר לא רוצה להירדם
מחובקת בזרועותיך. אני לא חושבת שיש לי צורך יותר, שתישאר
בחיים שלי. אני לא חושבת שאני מוכנה לתת לך ללכת. גם כשאתה
שואל אם אני כועסת, מתרץ ומבקש סליחה בכל פעם מחדש, אני נמסה,
שלך מחדש, למרות שאני יודעת שהסליחה הזאת נועדה רק כדי להרגיע
אותי ולא כי אתה באמת מתכוון אליה. אני לא יכולה לוותר עליך.
לא רוצה. מפחדת. פעם רק עצם העובדה שאני שוכבת איתך, עושה איתך
אהבה, הייתה ממלאת אותי באושר עילאי. היום זה הפך להיות סתם
סקס. זיונים חסרי תוכן. אני כועסת עליך, מאוכזבת ממך בפעם המי
יודע כמה. לא רוצה את הסליחה שלך, לא יודעת אם אוכל אי פעם
לסלוח לך. לא רוצה שתצא מהחיים שלי.