דמות עמומה
עמודה בראש גבעה
לבד.

חיים שלמים
היא הקדישה
לטיפוס.
ידיה נפצעו
רגליה קרסו תחתיה
מחמת המאמץ
חסר התכלית.
אבל היא,
היא טיפסה.
עד שהגיעה
לגבעה.
אבל החיים?
החיים המשיכו.
בלעדיה.
הדקות
השעות
השנים
זרמו
תחתיה.
והיא?
היא עמדה על הגבעה.
לבד.
מדממת.

והאנשים
היא רואה אותם
חיים.
מדמיינת את עצמה
בתוכם
כמותם.
כמה היא רצתה
כמה השתוקקה...
אבל היא עצרה עצמה מלכת
והחיים נמשכו לבדם
איתם.
וכעת נותר לה
רק לבהות בהם
במבט כמה
לדמיין את עצמה
בינם.
והכאב הנורא
והכעס
והחרטה
וחוסר האונים המשווע
כשהיא מבינה
שמה שהיה
נגמר
והזמן לא ייסוב לאחור.
שהחיים ממשיכים
בלעדיה.

And life went on
Went on without me...