את יודעת שאת יותר מידי טובה בשבילו.
רוב הזמן זה לא מפריע לך כי כ"כ טוב לכם ביחד.
כשהוא איתך כל מה שאתה רוצה זה לגרום לו לחייך - כך שגומות החן
שלו יופיעו.
אבל ברגעים הרעים, שלאחרונה מתרבים בקצב מסחרר, זוחלים
הספקות.
את משקיעה יותר. וזה לא מפריע לך בדרך כלל כי את יודעת שאת
אוהבת אותו יותר ויש לך יותר זמן, יותר משאבים ויותר רצון.
ואת יודעת שאת יותר יפה, יותר חכמה, יותר שנונה, יותר בוגרת.
אבל רוב הזמן גם זה בסדר.
חוץ מעכשיו.
הוא לא מתקשר, לא בא, לא יוזם, לא מקדיש לך זמן.
ואת לא מבינה איך הוא מעז לתת לך לחמוק מבעד לאצבעותייך.
את הרי כל כך מושלמת והמשפחה שלו מאוהבת בך.
חבל שהוא לא.
ואת יודעת שתוכלי להשיג מישהו אחר,טוב יותר. מישהו מבוסס עם
השכלה, עם עבודה, שתוך כמה חודשים תוכלו להתגורר יחד.
את לא קולטת שהוא מעז לא לאהוב אותך.
את הרי מקשיבה לו, מנחמת אותו, מצחיקה אותו, שוכבת אתו.
והוא בשלו. שומר על מרחק ממך. מצליח לא ליפול שדוד למרגלות
רגלייך החטובות.
את מהרהרת באפשרות של פרידה. זה יהיה צעד נכון אבל הלב כואב רק
מעצם המחשבה.
אז הוא בא ויוזם את הפרידה. כ"כ קשה לך בלעדיו. את מתגעגעת
אליו, לסופי השבוע שלכם ביחד, אל גופו הערום, שמקרב אותך אליו
מתוך שינה משותפת.
נראה כאילו הנשימה קשה יותר.
יום רודף יום באיטיות בלתי נסבלת.
את בטוחה שתימצאי מישהו אחר, מתאים לך יותר אך את עדיין מציצה
מידי כמה דקות בחלון ומקווה לראותו שם.